החלום של יואל
יואל שליט, אחיו הבכור של גלעד, סיפר פעם שמאז החטיפה, הוא חולם אותו חלום. גלעד חוזר הביתה. משתחרר משבי חמאס ועושה את דרכו חזרה לישראל. סוף סוף יהפוך כעת החלום למציאות
יואל שליט, אחיו הבכור של גלעד, סיפר לי פעם שמאז שגלעד נחטף, הוא חולם אותו חלום. גלעד חוזר הביתה. משתחרר משבי חמאס ועושה את דרכו חזרה לישראל. יואל, בחלום, מנסה לראות מה מצבו. אם הוא חולה או פצוע, מה קרה לו שם. החלום שלו, סיפר לי אז, יבש, ענייני, ריק מפרטים. אין בו קולות ואין בו פנים כמעט.
גלעד של החלום, תיאר לי, מגיע בלי טקס חגיגי ובלי קהל. בלי פסטיבל. מופיע לרגע, ואז נעלם. חמקמק. יואל רץ אחריו, כמו בימים שהיו משחקים כדורסל במגרש המקומי של מצפה הילה, בזמן שהיו ילדים. אחד על אחד. שניהם אוהבים מאוד כדורסל. במיוחד גלעד. חולה ספורט. פנאט של כדורסל אמריקאי. היה מתעורר בלילה כדי לראות. "אני מושיט את היד ומנסה", אמר לי יואל, "אבל אני לא נוגע. אני אף פעם לא מצליח לגעת בגלעד".
חמש שנים וחצי, במשפחת שליט פחדו אפילו לדמיין. בהתחלה עוד הצליחו. היה להם המנגנון הזה, האנושי כל כך, כמעט אוטומטי, שמדמיין את שלושת הילדים שלהם איתם בבית, בטוחים. אחר כך הזיכרון הזה הלך ודהה וכמות האכזבות הייתה אסטרונומית. אז נועם ואביבה שליט לא הרשו לעצמם אפילו לפנטז. חיו כמו על רכבת הרים. מאזן אימה של תקווה וייאוש. חיי בנם תלויים בהחלטתו של מישהו אחר.
ידו של המישהו האחר הזה, ראש הממשלה נתניהו, חשבתי אתמול,
גם אביבה ונועם שליט יודעים את זה. הם מודעים לעובדה שאנחנו חיים במזרח תיכון מטורף. מבחינתם, זה לא נגמר עד שזה לא נגמר. הם רוצים את הילד בבית. חמש שנים וחצי חיכו לרגע הזה. השנייה שבה יצלצלו ויודיעו להם שגלעד חוזר הביתה.
הם הלכו ברגל ממצפה הילה לירושלים ונסעו בכל העולם. כבר יותר משנה הם יושבים בירושלים. "זה לא שהפסקתי לראות", אמרה לי פעם אביבה שליט. כשהיה לה קשה, הביטה מחלון המטבח שלה על הפריחה בחוץ. יש שם עמק כזה, פורח. עצי זית ופרחים. כשהסתובבו בעולם, נועם והיא ולפעמים נועם לבד, בפעילות למען גלעד, סימנה לעצמה אתרים יפים. מקומות וערים.
"אני רואה כל דבר, פריחה ומראות", אמרה , "ואני כל הזמן, כל דבר כזה, פריחה ועיר חדשה ומראות, אני אומרת: 'יום אחד הבן שלי יחזור, יום אחד גלעד יחזור הביתה וניקח אותו לפה והוא יראה את הכל'".
"ברור לי שלא אקבל את הילד שהיה לי", אמרה לי לפני יותר משנה וחצי, כשדיברנו על היום שבו גלעד יחזור. גם הוא, היא אמרה, לא יקבל את אותם ההורים. הוא השתנה והם השתנו. השבי פיצל את חייה של כל המשפחה לשניים. לפני ואחרי החטיפה.
גם הם היו שבויים. שאלתי מה יחשוב על המאבק שניהלו להחזרתו הביתה. בסוף הם ההורים שלו והוא הילד שלהם. "אני מאוד מקווה שהוא יהיה גאה במה שעשינו", ענתה . "אני מקווה שהוא יראה שעשינו הכל כדי להחזיר אותו, ויהיה גאה". בעוד כמה ימים היא סוף-סוף תוכל לחבק אותו, לנשק אותו, לחייך ולשאול. והוא ייכנס הביתה וסוף-סוף יקרא לה "אמא".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם