סדר היום השתנה: האזרח במרכז
חזרתו של גלעד הביתה היא שלב נוסף בשינוי פניה של החברה הישראלית שפתחה במאבק על זכויותיה. עכשיו דרוש מנהיג שיבין זאת
אני יכולה לדמיין את גלעד שותף למחאה הזו, צעיר בן עשרים וקצת שנלחם על חיו האזרחיים: על שכר הלימוד, על דמי השכירות למגורים, הבלתי אפשריים לסטודנטים, על כך שאין עבודה במקומות שבהם לומדים הסטודנטים הצעירים, גם בפריפריה, אולי על עתידו כמתמחה שצפוי לעבוד 24/7, על כך שהוא בדרך להיות מעמד הביניים הצעיר של המדינה הצעירה-זקנה, סוחב על כתפיו הצרות את כל מי שלא נושא בנטל.
במשך חמש שנת שביו של גלעד בכלא החמאס עבר משהו דרמטי על החברה בישראל. משהו שהגיע לשיא בקיץ האחרון אבל את הניצנים שלו כבר יכולנו לראות בצעדה ההמונית של 200 אלף איש ממצפה הילה לבית ראש הממשלה בירושלים, אלף ימים אחרי שישב בשבי.
אלפי צועדים שאמרו לממשלה ולמקבלי ההחלטות, כבר אז לפני שנה וחצי, עד כאן, צועדים כאן אנשים שאומרים כן לסולידריות חברתית, לא לנשיאה כל כך אי שיווונית בנטל הכבד של החיים פה.
12 יום שבהם התגייסה התקשורת להליכה הזו של אנשים שאמרו לממשלה, אנחנו רוצים את גלעד בבית ועכשיו. כמו גם במחאת האוהלים התקשורת ספגה ביקורת גם על ההתגייסות הזו ללא מיצרים. אבל דרכם ראינו ושמענו כולנו בכל כלי תקשורת אפשרי, שעם ישראל החליט להצטרף.
הצעדה הזו הייתה ראשית המחאה החברתית ששיאה הגיע בקיץ 2011. וכמו אז גם בקיץ גילינו ציבור ערני, מגיב, מתפקד כמו שציבור צריך לתפקד ולא כצֶבֶר אנשים. התגובה הזו מכניסה את ביבי וממשלתו ללחץ, היא מעיקה עליו.
הוא גילה, שוב,
בשני המקרים גילינו, שוב, באיחור קל, שהמפתחות כולם לשלומם של האזרחים הם בידי הממשלה. שלומם על כל המובנים לא רק הצבאיים, אלא בעיקר האזרחיים. האזרחים לא מוכנים לשתוק יותר. וכדאי לממשלה הזו להפנים את חוקי המשחק החדשים. כאן, במזרח התיכון ובעולם כולו.
כי מחיר הפולטיקה עד היום היה גבוה מדי עבורנו ואנחנו לא נשלם אותו יותר. זהו מחיר פוליטי של בורות מקבלי ההחלטות שלנו, שהולכים עם הזרם, שלא מעיזים להתווכח עם שיקולי הצבא, צבא העם. לא כשמדובר בעסקה שנמשכה חמש שנים יותר מדי לשיחרור גלעד. וגם לא עם עסקה שתהפוך את סדר היום שלנו, אלה שנושאים בנטל היום יום של החברה המליטריסטית, לסדר יום אזרחי, שפוי יותר, גם במציאות המורכבת שלנו כאן בזירת המזה"ת הבוערת תמיד.
כי החברה הצבאית שמגובה בידי המדינה על ידי הפוליטיקאים הקטנים ששטים עם הזרם, מעידה יותר מהכל על חולשת המנהיגות שלנו.
הצדק החברתי של סתיו 2011, עם חזרתו של גלעד הביתה, לישראל של אחרי קיץ 2011, הוא צדק שיחייב את המנהיגות שתהיה כאן להסתכל על החברה הישראלית באופן מאוזן יותר, באופן שלראשונה, אחרי רבין, ראש הממשלה האחרון שהסכים לקצץ בתקציב הביטחון, שתאמר שלקצץ בתקציב הביטחון זה צו השעה, כי 10 אחוז בלבד מהתקציב הזה יכולים לחולל מהפכה בחינוך, בשכר הולם למתמחים שבורחים מהארץ, מהמקצוע, בדיור ציבורי.
כמו שמנואלה דבירי, אם שכולה, אומרת: "עוד לא החלטנו אם אנחנו ספרטה או אתונה". בספרטה ילדים הלכו לצבא בגיל 7 וזה נגמר רע מאוד.
לרצות שעם חזרתו של גלעד הביתה בזאת זה ייגמר, לגזור על הארוע קופון פוליטי ולקוות שכולם עכשיו יריעו לכמה שאנחנו עם מוסרי וערכי – זה לא מספיק, זה להמשיך להיות ספרטה. עכשיו נותר למצוא את המנהיג או המנהיגה הזו שיגידו כעת מתחילה ספירה אחרת. ספירה אזרחית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם