תג המחיר של המחאה
דפני ליף וחבריה הבינו שהרחוב, לבדו, לא יוכל לשרת את מטרותיהם. לכן הלכה ליף לישי. לכן המחאה שולחת לכנסת לוביסטים שיבהירו שיש מחיר גם להחלטות בתחום הכלכלי-חברתי
ישי, כך סיפרה בדף הפייסבוק שלה, עזב את ישיבת הממשלה כדי להיפגש איתה. "אלי ישי יצא גבר ועזב ישיבת ממשלה. במקום זה ישב איתי והקשיב והסכים שהמחאה הזו צריכה להתקדם לתקציב חברתי חדש ל-2012. זה רק מראה שגם בתוך המערכת יש שמבינים שאין ימין ושמאל, חרדים וחילונים, ערבים ויהודים, אלא רק מוסרי ולא מוסרי, הומני ולא הומני".
זו התזה של ליף וחבריה: צדק חברתי יושג רק באמצעות סולידריות, וסולידריות תלויה בניתוץ החומות של הפרד ומשול שאותן הקימו פוליטיקאים ואינטרסנטים בין הקהלים השונים המהווים את אוכלוסיית המדינה.
ספק אם המסר הזה יהדהד בקרב מרבית תומכי מחאת הקיץ או יוציא אותם מחדש לרחובות ולכיכרות. הצדק החברתי של דפני ליף הוא אוטופיה שכדי להשיגה יידרש שינוי בסדר גודל של מהפכה.
ליף אמרה השבוע שהיא רוצה "רפואה ציבורית, שאנשים יזדקנו כאן בכבוד, חינוך לכולם, קורת גג לכולם, שאמנות לא תהיה מילה גסה, שיהיו תקציבים לתרבות, שאמנים יוכלו להתפרנס מאמנותם". זו אינה רשימה מוגזמת, כלל ועיקר, אבל במציאות הכלכלית שנוצרה בישראל בעשורים האחרונים היא נשמעת אוטופית.
לא בכדי ליף לא הזכירה את רצונה בירידת מחירי החשמל והגבינה. היא לא תתנגד אם הם יירדו, אבל המאבק שלה אינו צרכני. לכן היא גם לא מוצאת מזור בדוח של ועדת טרכטנברג, שמשקף נאמנה את דרכה של כלכלת השוק, לפיה
היא וחבריה מבינים שהמפתח לשינוי היסודי שלו הם שואפים טמון בשינוי סדרי עדיפות לאומיים, ואלה באים ידי ביטוי בתקציב המדינה. מכאן נובעת דרישתם לפתיחת תקציב 2012 ושינויו.
ליף וחבריה התבגרו הקיץ. הם הבינו שהרחוב, לבדו, לא יוכל לשרת את המטרות שלהם. לכן הלכה ליף לישי. לכן המחאה שולחת לכנסת לוביסטים, כאלה שיבהירו שיש מחיר גם להחלטות של המחוקקים בתחום הכלכלי-חברתי, לא רק בזה המדיני-ביטחוני.
עד היום, הערך אלקטורלי של פעילות ח"כים למען נושאים חברתיים היה זניח. הבוחרים אמנם הענישו כהוגן את הליכוד ב-2006 על הקיצוצים המסיביים בתקציבים חברתיים שאותם הנהיגו סילבן שלום ואחריו בנימין נתניהו כשרי אוצר, אבל מעולם לא תגמלו מפלגות שהצטיינו בחקיקה חברתית ובתמיכה בה. להפך. דווקא מחוקקים מובילים כמו תמר גוז'נסקי מחדש או שאול יהלום מהמפד"ל נבעטו החוצה, הוקרבו על ידי המפלגות שלהם שידעו שגורלן ייקבע על ידי הצבעה בעוד או נגד שטחים וערבים, ולא בעד דיור ציבורי או שוויון לנכים.
מובילי המאבק החברתי שואבים עידוד מהחזרתו של גלעד שליט, שהקריאה להשבתו הושמעה גם מעל הבמה שלהם. בעיניהם, שיבתו של שליט משביו היא עדות לכך שלחץ קהל משפיע. מטבע הדברים, גם במוצאי שבת תתמקד תשומת לב הציבור והתקשורת בספירת ראשים. אלא אם תגיע לאותו היקף של ה-3 בספטמבר, תשמש הספירה את מתנגדי המחאה כדי לנגח ולטעון שהמחאה דעכה.
אסור שזה יקרה. העצרות המתוכננות ברחבי הארץ אינן המטרה, אבל הן חייבות לאותת ל-120 הנבחרים שחוזרים למחרת מחופשת הקיץ הארוכה שלהם שמעתה יהיה תג מחיר להתנהלות שלהם, שקהל רב נושף בעורפם ובוחן את עשייתם.
בשלב זה, לחץ הרחוב, פעילות של לוביסטים של העם בכנסת, טקטיקות של אאוטינג לח"כים אנטי-חברתיים, הם המפתח. אבל לא ירחק היום שבו תיאלץ המחאה לעשות צעד נוסף.
בחודש שעבר ביקר בישראל דניאל כהן בנדיט, מראשי מחאת הסטודנטים בצרפת ב-1968 וכיום חבר הפרלמנט האירופי מטעם הירוקים. "דני האדום" חלק עם סטודנטים ופעילי המחאה את הלקח שלו מאותם אירועים מכוננים לפני 43 שנה. אל תירתעו מכניסה לפוליטיקה, אמר להם. הסלידה שלו ושל חבריו מהפוליטיקה, אמר, גרמה לכישלון הגדול שנחלו הסטודנטים מול ממשלת דה-גול, שנבחרה פעם נוספת תוך כדי המחאה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם