שירה מָט
הייתה כועסת, אולי תגיד שלום, ומתוך המוסף הכלכלי היה אומר, שלום, ושואל, מה נתנה לך השירה הבוקר, נתנה פרנסה או אהבה, משפחה או ילדים, והיא הייתה רוטנת, אל תלהג על דברים שאינך מבין בהם, והוא היה סוגר את העיתון וחושב, כמה היא מוזרה. כן, מוזרה הייתה
היה מרצה בחוג לארכיאולוגיה, סטודנט לתואר שני, אבל מבריק, היו אומרים עליו, ממזר מבריק היה, וגם היא הייתה מבריקה בפני עצמה, אבל מבריקה מָט, אם אני יכולה להשתמש במושג מהעולם שלי, מָט הייתה, משאירה את קרינתה להיאכל מבפנים ולא נותנת לה לצאת החוצה. שרְפה עצמה במקום לשרוף אחרים. כך הייתה.
ונפגשו פעם או פעמיים בשבוע בהתחלה, בהפסקות שלה בין רביקוביץ לחלפי, הייתה רצה אליו במכנסיים מוגבהים, גזרה דקיקה, שיער אסוף, והוא היה קורא עיתון ולא מרים פניו כשהתיישבה, תמיד הייתה צריכה לומר את המילה הראשונה.
הייתה כועסת, אולי תגיד שלום, ומתוך המוסף הכלכלי היה אומר, שלום, ושואל, מה נתנה לך השירה הבוקר, נתנה פרנסה או אהבה, משפחה או ילדים, והיא הייתה רוטנת, אל תלהג על דברים שאינך מבין בהם, והוא היה סוגר את העיתון ומביט בה וחושב, כמה היא מוזרה. כן, מוזרה הייתה. לא רק באישיותה אני מדברת, אלא גם במראָהּ. עיניה גדולות, פיה קטן, אפה רחב וארוך, וסנטרה מחודד, מתפרץ קדימה מתוך פניה, כמו רצה להינתק ממנה וללכת לפניה ולשמור לה את הדרך, ולא יכול.
והייתה מתבוננת כל הזמן בכל מי שהלך בסביבתה, גם בו, והיו מעירים לה על כך פעמים רבות, על מה את מסתכלת, או בשפה חזירית, מה, מה את רוצה, ואז הייתה מזיזה את עיניה, בלי תשובה של ממש, וכעבור רגע הייתה מחזירה. הייתה עוזרת לו לשייף אבנים שמצא, שאסף, חשבה שתרכוש כך את לבו, דרך אבניו, אך אבניו היו אהבתו הראשונה, גם לב של אבן חשבה שהיה לו, ואבנים בכליות עוד יהיו לו, ועוד שעשועי מילים שהייתה מטיחה בו בזמנים של ריב, עד שהיה מתקפל כי מעולם לא יכול ללשונָהּ. נו, היא למדה שירה.
ולקחה אותו להוריה ערב צונן אחד והם הכינו לו ארוחה והשקו אותו והכינו לו מגבת שיתרחץ בה והושיבו אותו על הכיסא של אביה שאף אחד עוד לא ישב בו מלבדו, ודיברו איתו על פוליטיקה והסכימו לשמוע דעותיו, אפילו שהיו שונות לגמרי מדעותיהם, והקשיבו לו עד הסוף, ובירכו אותו על הידע הפוליטי שהראה ולחצו את ידו כשהלך וסגרו אחריו את הדלת בְּרוֹך ואז אמרו לה שתמצא לה בחור אחר.
ולא היה זה הקרע הראשון שנקרע בינה לבין הוריה, אבל היה זה קרע גדול, וכבר לא יכלה לדבר איתם, גם לא על דברים שבענייני היומיום, והיו מזַמְנים לה בחורים הביתה, היו קוראים לה לצאת לסלון, להגיד שלום, לומר מילה, והיא נועלת עצמה
ואיתו המשיכה להיפגש אבל פגישותיהם לא היו תכופות כמו פעם, והוא אפילו היה כן איתה והסביר שאין לו ראש לבעיות, כן, כך אמר לה, אין לי ראש לבעיות, והיא תמיד זכרה איך עמדו על חלקת הדשא הקטנה שלפני הפקולטה במין יום חם כזה, והוא אמר לה מילים כאלו, והיא לא הצליחה לזוז, ורק שמעה את גולדברג צועקת מתוכה, כאחד הדשאים, כאחד האדם, ולא ידעה איך לומר.
אחר כך הייתה מוצאת לה דרכי עיקוף באוניברסיטה כדי לא להיתקל בו וגם אז האוניברסיטה הייתה גדולה והשבילים בה רבים והייתה הולכת בהם לאיבוד, גם אחרי שנה של לימודיה, ורק לחוג לארכיאולוגיה כבר לא הגיעה, לא במקרה ולא שלא במקרה. והיה בחור נעים הליכות שהיה קורא לה משיריו של פן, היה הבחור היחיד בכיתה, וחיזר אחרי כל הבנות, ובסוף גם הגיע אליה, ואמר לה שלום כשנפגשו ולפעמים סחב לה את התיק והיה מדבר איתה בגינונים, היה קורא לה חמדתי או מעוז נפשי והיא פורצת בצחוק רם ואז מַרצינה ואומרת שאינה אוהבת שמדברים ככה, שאיתה אין מדברים ככה, ושלא ייתן לשירה לעלות לו לראש, כי מה נתנה לו השירה הבוקר, נתנה פרנסה וילדים, נתנה אהבה או משפחה, והוא היה מרצין ומסכים, לא היה דעתן גדול.
והיא באמת הייתה קצת מוזרה. וגם אותו הביאה להוריה, וגם אותו הם קיבלו יפה, פרשו לכבודו מפה לבנה, פתחו בקבוק יין, ואמה כיבדה אותו בדברי מתיקה מהערבי ביפו, ואביה האזין עימו לדיווחים מהמשחק בטרנזיסטור, ואחר כך ליוו אותו עד אחרי המרפסת, ונופפו לו לשלום, וסגרו אחריו את הדלת בְּרוֹך ואמרו לה שתמצא לה בחור אחר.
ובשנה האחרונה ללימודיה כבר שחררה את המושכות, אם אפשר אוסיף שהייתה כבר קצת עגומה, והייתה שותה הרבה קפה, גם בקפה הפינתי, וסועדת היכן שחפצה, בין אם היה קרוב לחוג לארכיאולוגיה ובין אם רחוק, לא ממש ראתה מימינה ומשמאלה, רק שירים כתבה כל הזמן, אחוזת דיבוק, ושימבורסקה הייתה צועקת מתוכה, מה תועלת יש לעולם משני בני אדם, שאינם רואים את העולם, ולא ידעה איך לומר.
וזכתה כבר לתהודה באוניברסיטה אבל גם מחוצה לה, היו קוראים משיריה ומדפיסים משיריה ויום אחד אפילו פורסמה הודעה בעיתון, ידיעה קטנה בעמוד האחרון, ונכתב שסוגרים את החוג לארכיאולוגיה באוניברסיטה כי לא מרוויחים ממנו כסף ומה לאבנים מול תרבות, מול ספרות, מול שירה, ככה אמר המנוול שכתב את הידיעה, ואז גם סיפר על בוגרים מצטיינים של האוניברסיטה, אולי כדי להמתיק את הגלולה, והזכיר את שמה.
ולא ידעה אם לשמוח, ונעצב לבה, כי לאן ילכו, הוא ואבניו? לה יש את השירה, אבל מה יש לו, אין אהבה ומשפחה וילדים ועכשיו גם לא פרנסה. ויצאה לחפש אותו ומצאה אותו וגם בחתונה עשה לה בעיות, הוא, שלא היה לו ראש לבעיות, וגם שנא את שירתה עד יומה האחרון, וגם מילא לה את הבית באבנים ואז במטבעות ובכדים, ותמיד צריכה הייתה לומר לו את המילה הראשונה, ושמעה לא פעם את בז'רנו צועקת מתוכה, בדמיוני אני הולכת, בדמיוני אני בשמלה לבנה, בדמיוני אני יחפה וצוחקת, מישהו רוצה לבוא אחריי, ולא ידעה איך לומר.
סיפור זה פורסם לראשונה ב"חוטם", מגזין מקוון לשירה, ספרות ואמנות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם