מדינת בני ערובה
מתישהו נצטרך להסביר לעצמנו: בעסק הזה אין קיצורי דרך. מי שמניח לטרוריסטים לירות רקטות יהפוך לילד הכאפות האזורי
איך כל רגע נתון יכול מישהו ברצועה כזו או מובלעת אחרת לקבל עצבים, לשלוף כמה קני שיגור ולהכניס מיליון אזרחים תמימים למקלטים (ואולי גם לפגוע בכמה מהם באותה הזדמנות). ובמילים אחרות: איך אנחנו מצליחים לשחרר בני ערובה בודדים (גלעד שליט, אילן גרפל) מכלאם, ובמקביל להפוך את המדינה כולה לבת ערובה. כי זוהי האמת. כולנו בני ערובה.
כשנחליט לבדוק איפה טעינו ואיך זה קרה לנו, נצטרך ללכת לפחות עשור אחורה. הנסיגה ההיא מלבנון, שהייתה בעצם בריחה, ניפחה את חיזבאללה לממדי ענק וחמור יותר, אפשרה לו אחר כך לחטוף ולהפגיז כרצונו. אהוד ברק, שהבטיח ש"נדע מה לעשות אם הם יעזו לתקוף אותנו", הביט בסקרנות איך הם חוטפים והורגים אותנו ולא עשה כלום.
בעקבות הבריחה ההיא פרצה גם האינתיפאדה השנייה. כאן, תודה לאל, דווקא ידענו מה לעשות. מבצע "חומת מגן", שבא יחד עם גדר ההפרדה, סיפק את הסחורה. עובדה, מיהודה ושומרון אין כמעט טרור ואחר כך באה ההתנתקות. אריאל שרון הוא, בנוסף לברק, אחד מגדולי האחראים למצב הנוכחי.
ההתנתקות היא אחד האסונות האסטרטגיים הקשים שידענו כאן מאז קום המדינה. לא בגלל היציאה מעזה. היה צריך לצאת מעזה. בגלל העובדה שזה נעשה חד צדדית. שרון עשה לחמאס מה שברק עשה לחיזבאללה. ניפח אותו לממדי ענק. בדרום כמו בצפון, הוכח שישראל מבינה רק כוח. יוצאת רק תחת אש. וחד צדדית. לא בהסכם, חס ושלום.
גם שרון הבטיח שאם אחרי שנצא הם ימשיכו לירות, נדע מה לעשות. ובכן, לא ידענו. שרון רצה שצה"ל יירה אש ארטילרית, תגובה על כל קסאם. המשפטנים והגנרלים לא הסכימו. תושבי עוטף עזה הפכו לבני ערובה. ואז בא אולמרט. בפעם הראשונה החלה ההרתעה הישראלית להשתקם. בצפון, הצליחה מלחמת לבנון השנייה להחזיר את חיזבאללה למאורותיו. חמש וחצי שנות שקט מוחלט.
ובדרום? הנה, אנו מגיעים לפואנטה. בדרום רצה אולמרט לעשות מה שעשה בצפון, אבל לא נתנו לו. מי? שוב, ניחשתם נכון. אהוד ברק מצד אחד, צה"ל, בראשות גבי אשכנזי, מצד שני. כי בסוף, המדינה הזו מכורה לשקט. התמכרות קשה, סופנית. ברק רצה לקפל את עופרת יצוקה אחרי יומיים. דיבר על "תהדיה" עם חמאס. מי שהולך לתהדיה עם חמאס, ראוי למה שאנחנו מקבלים היום. עם חמאס, בלי חמאס, עשרות גראדים על אשדוד, אשקלון, באר שבע, והיד עוד נטויה.
מתישהו נצטרך להסביר לעצמנו: בעסק הזה אין קיצורי דרך. אין קומבינות. אין כאילו, אין ליד ואין בערך. מי שמניח לקבוצות טרור חמושות לירות רקטה
הפרדוקס הישראלי הוא שכאן אתה יכול לעשות מלחמה רק אם העולם משוכנע שאתה חותר לשלום, ולא להפך. מי שלא מאמינים לו בשלום, לא יניחו לו לצאת למלחמה. את החוויה המפוקפקת הזו אנו חווים היום. ולכן, בעוד האדונים נתניהו וברק מסתודדים בחדרים סגורים אפופי עשן סיגרים על ההתקפה ההיא באיראן, מתברר שאיראן זה כאן.
למרות גל ההתראות שאנו חווים בשבועות האחרונים מהרפתקה הרת אסון במזרח (גילוי נאות: גם אני בין המתריעים), יש לי תחושה שבסוף נישאר קרחים מכל הצדדים. פצצה איראנית שם, חמאסטן וחיזבאללסטן כאן, לתפארת מדינת ישראל. או, בלשון הכרזה ההיא, "עם ישראל עדיין חי". אז שמישהו, אולי, יעשה משהו.
אקו"ם