מוסר כליות כפול
היחידים שאינם זכאים לקדימות בהשתלות הם אלה שכבר תרמו איברים או יתרמו בעתיד, בעודם בחיים, במקום להקל עליהם ולתת הטבות
מדי זמן נערך קמפיין הסברתי ושיווקי להרחבת מאגר התורמים באמצעות חתימה על כרטיסי אדי, וב-2008 נחקקו שני חוקים שנועדו להגדיל ולהסדיר את תרומת האיברים מהמתים ומן החיים.
חוק אחד אוסר סחר באיברים, אבל קובע מנגנון פיצוי והחזר הוצאות לתורמים חיים. השני קובע מתי ייחשב אדם כמת, בהתאם לדרישות הלכתיות, כך שניתן לקחת את איבריו לצורכי השתלה. כל מסע החתמה על כרטיס אדי מניב אלפי מצטרפים, אבל עדיין רק עשרה אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת מסכימים לתרום איברים לאחר המוות. שיעור המשפחות שמסכימות לתרום איברים של קרוב שנפטר אמנם גדל ליותר מ-50 אחוז , אבל הוא עדיין נמוך ביחס לרבות ממדינות המערב.
במבחן התוצאה, קרי מספר ההשתלות מצילות החיים, ישראל נכשלה ובגדול. על פי נתוני מרכז ההשתלות, ב-2002 נעשו בישראל 270 השתלות. בשנים שעברו מאז היו עליות ומורדות (רק מספר השתלות הריאה גדל בעקביות) - אבל גם בשיא הגיע המספר רק ל-282.
ב-2010 הוא צנח ל-229. המצב עגום במיוחד אם משווים את מספר ההשתלות לגידול באוכלוסייה באותן שנים )יותר מ-15 אחוז ( ובמספר הממתינים להשתלה-שהוכפל.
לכישלון סיבות והורים רבים, ואין נוסחת פלא להצלחה. עם זאת, קיים אפיק מבטיח שיש לפתח: קידום תרומות מן האדם החי עבור הממתינים להשתלת כליה, המהווים רוב גדול בתור. כבר היום, בעקבות מאמצים נקודתיים של משתילים כמו פרופ' איתן מור מבילינסון, ושל גופים וולונטריים כמו העמותה לקידום זכויות חולי הכליה, מגיע שיעור השתלות הכליה מהחי ל-45 אחוז בממוצע. ב-2010, לראשונה, הושתלו יותר כליות מהחי מאשר מהמת. רוב התורמים היו קרובי משפחה.
לתרומות אלה יתרונות רבים
על רקע הפוטנציאל של תרומה מקרובי משפחה, קשה להבין למה החוק מ-2008 מעניק הטבה ייחודית לתרומות מהמת: הוא הופך את ישראל למדינה היחידה בעולם שמעניקה לחותמים על כרטיס אדי ולבני משפחותיהם קדימות ברשימת הממתינים להשתלה, אם יזדקקו לכך בעתיד.
ההטבה, שתיכנס לתוקפה בשנה הבאה, מיועדת רק למי שמביע נכונות לתרום איברים בעתיד (כשימות) או לאדם זר שתורם איבר ממניע אלטרואיסטי. זאת אף שמספר התורמים הללו נמוך ויישאר נמוך, לפי הניסיון בעולם. היחידים שלא זכאים להטבה הם אלה שכבר תרמו איברים או יתרמו בעתיד, בעודם בחיים. איפה ההיגיון?
ההחלטה להשמיט מהצעת החוק המקורית את הסעיף שהיה מקנה הטבה כזאת גם לתורמים בחייהם לקרובי משפחה נובעת מהגישה שלפיה ויתור על איבר לטובת אדם אהוב הוא מעשה מובן מאליו. אבל לא כך הוא. ההחלטה כרוכה בחששות כבדים, בוודאי כאשר התורם צעיר.
כל עוד הייתה אפשרות להשתלות בחו"ל, מרבית קרובי המשפחה של מועמדים להשתלה לא נדרשו להחלטה כזו. אבל החוק מ-2008 ואיסורים על תרומות ממדינות שבעבר היוו מקור לאיברים, כמו הפיליפינים, מציבים יותר ויותר בני משפחה בפני הדילמה. חייבים להקל עליהם באמצעות הטבות, מפגשים עם תורמים והסברה. חייבים להשתחרר מהאובססיה הלאומית עם המתים וההלכה. יש סיכוי גם בקרב החיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם