התקשורת צריכה להיזהר מכוח הביטוי

הסכנה לחופש העיתונות נובעת גם בגלל העיתונאים עצמם, שנאבקים לפעמים על כוח הביטוי ורומסים בדרך את חופש הביטוי

בן דרור ימיני | 20/11/2011 8:09

תגיות: ערוץ 10, חופש הביטוי, תקשורת

היום (א') ייערך כנס חירום להצלת חופש הביטוי. הסימנים מדאיגים. הנה אחדים מהם: חשש לסגירת ערוץ ‭;10‬ ניסיון התנכלות לפני חודשים לא רבים לגלי צה"ל (באמצעות ביטול תשדירי חסות); הצעת חוק חדשה, של מאיר שטרית ויריב לוין, שמגדילה באופן מטורף משהו את הפיצויים בתביעות לשון הרע; שמועות על התנכלות סלקטיבית, על בסיס פוליטי, לעיתונאים ברשות השידור מצד ההנהלה החדשה; ועוד נחזור לרשות השידור הממלכתית, שלפי הסיפורים הופכת גם לשופר השלטון החשוך.

כך שיש סיבה לדאגה. אבל כדאי גם לעשות סדר בדאגה. אין שום חשש לחופש הביטוי בישראל. בקיץ האחרון שטף גל מחאה את מדינת ישראל. התקשורת הממלכתית, זו שנמצאת תחת רגולציה של המדינה, וזו הפרטית, שנשלטת על ידי בעלי ההון, התייצבה לצד המוחים. נגד המדינה ונגד בעלי ההון. לא כך פועלת תקשורת מפוחדת או מושתקת.

חסון, פעם לא היה ניתן לפתוח מהדורה בכזו דעתנות יח''צ

בשבועיים האחרונים הייתה כאן מחאה רבתי על גל החקיקה החדשה. שוב התגייסה התקשורת כדי להזהיר אותנו מפני סוף הדמוקרטיה. וזה כולל את התקשורת הציבורית והממלכתית, שתפסה צד באופן שמעיד על התגייסות טוטלית לטובת האופוזיציה, ולא באופן שמעיד שמישהו בשלטון מכתיב משהו.

להלן דוגמה טרייה. ביום שישי פתחה איילה חסון את שידור יומן הדגל של רשות השידור בהצהרה דעתנית. היא בצד שמגונן על האוליגרכיה השיפוטית. זכותה. לפני שנים לא רבות פתיחה כזאת, שכוללת נקיטת עמדה בוויכוח ציבורי נוקב, לא הייתה אפשרית. האם יש סיכוי שמישהו עם עמדה הפוכה, שנתמכת על ידי רוב הציבור על ידי רוב הכנסת ועל ידי רבים באקדמיה, היה זוכה לאותה במה? האם העמדה של חסון הייתה "אמיצה" או שמא עמדה שמאפיינת כמעט את כל המגישים והמראיינים בתקשורת הציבורית?

וזה נמשך לאולפן הוזמן פרופ' מוטה קרמניצר איש מרצ, כדי שידקלם את מה שחסון רצתה לשמוע. לקינוח, הצטרף ארי שביט שהסביר לנו גם הוא את מה ששמענו משני קודמיו. שלושה דעתנים. דעה אחת. זה חופש הביטוי? זה לא היוצא מן הכלל בתקשורת. זה הכלל. ועוד שאלה: איך זה שחסון או עורכי "היומן" לא חששו מההנהלה החדשה, הכל כך מסוכנת, שלפי השמועות שייכת לציר החושך של ליברמן-לוין-אלקין?

האוליגרכיה השיפוטית, צריך להזכיר, נוקטת כבר שני עשורים התנשאות ויהירות. כל ביקורת עניינית נדחתה בתגובה פבלובית: "סכנה לשלטון החוק‭."‬ לא ברור איך המינויים של פרופ' נילי כהן או פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון הפכו לסכנה, אבל המנטרה נותרה אחידה. גם התקשורת לוקה באותה תסמונת. כל ביקורת, גם עניינית, נדחית באופן דורסני. התגובה הפבלובית היא "סכנה לחופש הביטוי‭."‬ התוצאה, בשתי המערכות, עלולה להיות דומה.

היום, כשאנחנו מתגייסים להגנה על חופש הביטוי, כדאי לזכור שהמאבק הוא למען שלוש דעות של שלושה דעתנים, ולא למען דעה אחת של שלושה דעתנים. המאבק למען חופש הביטוי ולא למען כוח הביטוי. משום שיותר מדי פעמים בלבלנו בין שני הדברים.

כשערוץ שבע נסגר - התקשורת שתקה. נכון, הסגירה הייתה לפי דין, אלא שזה גם הסיפור של ערוץ ‭.10‬ אם הוא ייסגר זה יהיה לפי דין. אבל אז, כשהיה

ברור שהייתה רדיפה פוליטית, השתיקה הייתה מלאה. עכשיו, כשערוץ 10 בסכנה, ההתעוררות היא מלאה. כך שחופש ביטוי סלקטיבי איננו חופש ביטוי. להפך.

פרופ' אוון פיס, מחשובי המשפטנים בארצות הברית, כתב לפני עשור וחצי ספר שכותרתו "האירוניה של חופש הביטוי‭."‬ הוא טען שם שאין מנוס מלקיחת מיקרופונים מחלק מבעלי השליטה לצורך העברתם לאלה שאין להם מיקרופונים. צדק חלוקתי. העיתונאים, לפעמים, הם אילי הון. בעלי ריכוזיות אדירה. אין צורך לסתוםלאף אחד את הפה. להפך את חופש הביטוי אסור לצמצם. צריך להרחיב אותו לכיוונם של אלה שאין להם מיקרופונים.

יש סכנה לחופש הביטוי. היא נובעת גם מהעדריות והאטימות של התקשורת עצמה. ככל שהעדריות והאטימות יגדלו, היוזמות החקיקתיות יהפכו מסוכנות באמת. כך שהמחאה נגד הסימנים המטרידים הינה ראויה ומוצדקת, אבל כדאי גם להביט בעצמנו. בואו נדאג לחופש הביטוי. לא רק לכוח הביטוי.