
שלום שביר
גם אם הסכם השלום יחזיק מעמד, ורוב ההערכות הזהירות הן שכך יקרה, מעתה כל פעולה עלולה לזעזע את מה שעוד נותר ממנו
ברור גם שההערכה, שלפיה בבחירות ראשוניות כאלה כוחו של ארגון הוא זה שמכריע, התאמתה במלואה. המפלגות החילוניות-ליברליות במצרים רק מתחילות את דרכן, והבוחרים נהרו כנראה אחרי מי שהם מכירים, שמצא את הדרך הפשוטה ללבם. איך יתרגמו התנועות האיסלאמיות-סוניות, שחוות הצלחה בכל מערכת בחירות בעולם הערבי שאחרי הטלטלה, אבל מעולם לא חוו אחריות של שלטון, את כוחן הפוליטי למעשה ומדיניות? זו שאלה שעשויה לקבוע לא רק את פניו של המזרח התיכון, אלא גם את מפת הכוחות העולמית, לא פחות.
ברור שישראל ניצבת בפני עולם חדש, מורכב מבעבר. מן הסתם יש בו כדי להכריע את הוויכוח על תקציב הביטחון. ראש הממשלה נראה מלכתחילה כמי שאינו רוצה לקיים את
ההמלצה הזו בדוח טרכטנברג, ובמצב של אי-ודאות צריך אמונה גדולה בהרבה משיש לו כדי ללכת בכל זאת על קיצוץ. בכלל, עושה רושם שהרוח הנושבת ממצרים תחבור למשבר הכלכלי באירופה כדי לכבות סופית את הגחלים שנותרו מן המחאה החברתית של הקיץ. מצרים עוד עשויה להתגלגל במצב לא מוגדר במשך חודשים רבים, אבל ישראל לא תחכה לקולות הימאים המצרים כדי לפרש את תוצאות הבחירות כהוכחה לכך שהמזרח התיכון נשאר מקום שכולו סכנות.
השאלה היא איך מתנהגים בעולם חדש-ישן כזה. לפני כמה שבועות אמר לי קצין מודיעין בכיר שבעיניו משמעותה העיקרית של הטלטלה האזורית היא שלא נוכל עוד לפעול במקום אחד ללא השלכה מעשית בזירה אחרת.
הסכם השלום עם מצרים נשאר קר, שלטון מול שלטון ולא עם מול עם. משמעותו העיקרית הייתה שעימותיה הצבאיים של ישראל התמקדו בחזית אחת: לבנון ב-1982 וב-2006, השטחים באינתיפאדות, רצועת עזה מאז ההתנתקות. גם אם ההסכם יחזיק מעמד, ורוב ההערכות הזהירות הן שכך יקרה, מעתה כל פעולה עלולה לזעזע את מה שעוד נותר ממנו. זהו מזרח תיכון סבוך, שדורש זהירות שמרנית בפעולה, ומחזק עוד יותר את הצורך לצבור כוח מחד, ולהשתמש בו במשורה ובשום שכל מאידך.