תם פסטיבל קצב. נקסט !
אנחנו, לקתרזיס שלנו הגענו, אבל עכשיו כשמשה קצב יושב בכלא , אפשר להתפנות לכמה דקות כדי להסתכל גם על עצמנו, עד הפסטיבל הבא
מצד אחד, באמת שהנושא מוצה מכל הכיוונים. מה, שוב אדגיש איזו בושה זו שהאזרח מספר אחת הוא אנס? שוב אביע גועל מהדרך שבה ניצל את מרותו על נשים? שוב אעסוק בהלקאה עצמית כחלק מהתקשורת שידעה במשך שנים והחליטה להעלים עין, עד שא' החליטה שנמאס לה והוציאה את האמת לאור?
ומצד שני, זאת כנראה באמת ההזדמנות האחרונה. זהו זה - קצב נכנס אתמול לכלא, ולמעט הכתבה שבטח תיערך בעוד חודש או חודשיים או שנה ותתעד את חיי הנשיא לשעבר כאסיר, רוב הסיכויים שכל מה שנשמע מעכשיו על קצב כבר יהיה הרבה פחות סנסציוני. אנחנו, לקתרזיס שלנו הגענו.
בשנים האחרונות נדמה שבכל פעם שעולה נושא שהופך לכל כך פופולרי ומציף כמו צונאמי ענק את כל אמצעי התקשורת, מתישהו אפשר להגדיר אותו כפסטיבל. וכמו כל פסטיבל, בהתחלה הוא מרגש או מעצבן או מסקרן, אחר כך הוא סוחף והופך לנושא ראוי לכל שיחה, ובסוף הוא משאיר תחושה של סיפוק ומיצוי. כך עברנו בחודשים האחרונים את פסטיבל הקוטג' וזהבית, את פסטיבל המחאה החברתית, את פסטיבל גלעד שליט, והשבוע הגיע לסיומו פסטיבל קצב.
הרי כל מה שיהיה היום למישהו לומר, כבר מן הסתם כוסה לפחות מזווית אחת: מגדרית, פלילית, משפטית, תקשורתית, משפחתית, אנתרופולוגית, פוליטית או מוסרית.
אחרי שגמרנו לקבוע שקצב הוא שפל, שמגיע לו, שהוא הביך אותנו ברבים, שמסכנה אשתו, ושאיך הוא עדיין ממאן לשאת באחריות על מעשיו, אחרי שהספקנו אפילו לרחם עליו קצת ואחרי שגם טפחנו לעצמנו על השכם, בקטנה, שאנחנו מדינה שיודעת להעניש את נבחריה כשצריך, מה כבר נותר?
בהיעדר
זאת בעצם הדרך היחידה שנותרה שבאמצעותה נוכל באמת לחדש בעניין. בואו נגיד כך: במסגרת החששות לגורל חופש הביטוי בישראל שעלו לאחרונה, אני בספק גדול אם מישהו במדינה הזו חש שחופש הביטוי נגזל ממנו בנוגע לפרשת קצב.
לכן ההתלבטות אם לכתוב על קצב העלתה שאלה קצת כואבת: האם זאת בעצם הדרך שלנו, כחברה מתקדמת ודמוקרטית, לעשות לינץ' בכיכר העיר?
הרי כולנו הזדעזענו מהמצרים שהכניסו את מובארק הזקן והחולה לכלוב. כולנו נחרדנו מקריעתו לגזרים של קדאפי המדמם ומהתורים הארוכים שהשתרכו ליד מקרר הבשר שבו אוחסנה גופתו, אשר כללו המוני לובים שרצו להצטלם עם הרודן המת למזכרת כדי להראות לנכדים. אבל בינינו לבין עצמנו: האם אנחנו טובים יותר?
אז קודם כל, התשובה היא כן. עם כל הכבוד, לינץ' תקשורתי הוא רחוק מלהיות פיקניק, אבל הוא בכל זאת עדיף על לינץ' אמיתי. ועם זאת, נראה שגם בנו מקננים אותם יצרים אנושיים שרוחשים גם בלבבות שכנינו. גם אנחנו רוצים את הנקמה.
גם אנחנו רוצים לעשות צדק כפי שאנחנו רואים לנכון, ולא בהכרח רק לפי החוקים המעונבים של מערכת המשפט. גם אנחנו רוצים דם וגם אנחנו רוצים המון שצוהל ברחובות לצלילי הפסטיבל.
אז הנה, קיבלנו. ולא שאני מסנגרת על קצב - האיש קיבל עונש ראוי בהתחשב במעשיו. אבל עכשיו כשהוא יושב בכלא, אנחנו יכולים להתפנות לכמה דקות כדי להסתכל גם על עצמנו.
עד הפסטיבל הבא, כמובן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם