העם דורש צדק תחבורתי
דיווח מיוחד מבית המשפט לתעבורה, המקום שבו אף פסק דין הוא לא "הישג גדול לדמוקרטיה"
"אז בשם מי אתה פה,"? הוא שואל כלא מבין. "בשם הצדק התעבורתי," אני עונה. "טוב, שיהיה בהצלחה," הוא אומר ונותן לי כרטיס ביקור. "אם יעשו לך בעיות עם הצדק שלך, אני האיש שלך." על כרטיס הביקור שלו כתובים שמו וההתמחות שלו: "ייצוג נאשמים בבתי המשפט לתעבורה."
המעלית עוצרת בקומה שנייה. מרחב שלם של דלתות שמובילות לחדרי דיונים נפתח לפנינו, על כל דלת שם השופט שמחכה בפנים: השופט אריה זרזבסקי, השופט יהושע צימרמן, השופטת דלית ורד, וכן הלאה.
התנועה ערה, אנשים רבים יוצאים ונכנסים מהדלתות, חלקם שמחים, חלקם עצובים, חלקם אדישים, חלקם מיואשים, חלקם עדיין מחפשים הבעה שתתאים להרגשה שלהם, ואני מנסה להיזכר איך הגעתי לכאן.
לפני שבוע עליתי על מונית. הנהג התחיל לקטר על החוק נגד עישון. הוא סיפר שרק לפני שבוע שוטר תפס אצלו במונית נוסע שעישן, ושלח אותו לבית המשפט לתעבורה, שם ציפה לו, בהתאם לעונש הקבוע בחוק, קנס של 7,000 שקל ושלילת רישיון להסעת נוסעים ברכב ציבורי לשלושה חודשים לפחות. "למזלי, היה לי עורך דין שהוא לא פחות פנתר מהנבלות בבית המשפט לתעבורה שמגלחים רישיונות לכל נהג מונית שני בעיר הזאת."
בסוף השופט הסתפק באזהרה ובקנס מוקטן, אבל משפט הסיכום של הנהג ממש לא הותיר מקום לספק: "תאמין לי שאם יש מקום שלא הייתי ממליץ לבן אדם להיות בו בחיים זה בית המשפט לתעבורה ברחוב שוקן." רק אומרים לי שמקום כלשהו הוא בחזקת "לא מומלץ" ואני כבר רץ אליו לברר מה כל כך לא מומלץ בו.
אני מביט סביבי. החלוקה של האנשים ברורה: ישנם אלה שלובשים חליפה, עורכי הדין התעבורתיים, וישנם אלה בג'ינס וחולצה מכופתרת או איזה טי-שירט - הנאשמים. בית הדין לתעבורה נחשב לפח האשפה של העולם המשפטי. לכאן מגיעים עורכי הדין חסרי המזל שלא הצליחו לפלס את דרכם לחזית העולם המשפטי.
השופטים כאן נמצאים בתחתית שרשרת המזון המשפטית. אפילו השופטים בבית המשפט של ההוצאה לפועל חשובים יותר מהם. והנאשמים הם המוכים והנדכאים של האנושות. אנשים שנדמה שיצאו מסיפור של קפקא, באים לכאן להילחם על דוח בשל חניה במקום אסור או לערער על תוצאות של מכמונת מהירות. סתם נהגים גרועים או נהגים טיפשים שהתנקזו לאותה קומה.
שום דבר שקורה כאן הוא לא בעל חשיבות היסטורית או חברתית, שום החלטה שמתקבלת כאן לא גורמת לסערה תקשורתית, הכל כאן תמיד נשאר בממדיו הטבעיים, ואיש לא אומר על שום פסק דין שיוצא מכאן ש"זהו יום גדול לדמוקרטיה." מה שרואים פה זו המציאות בגודלה הטבעי. לא מנפחים שום דבר ולא ממזערים שום דבר.
ראיתי הרבה דברים מתרחשים בגודלם הטבעי באותו היום, בקומות שתיים ושלוש בשוקן ,25 במפעל לייצור פסקי דין תעבורתיים. ראיתי בחור צעיר, בתחילת שנות השלושים לחייו, עולה על הדוכן ואומר לשופטת: "טעיתי, עכשיו - אחרי שבמשך שלוש שנים נסעתי לעבודה באופניים - אני מבין את זה." וראיתי את השופטת יושבת מולו בפרצוף חמוץ, עם הגלימה השחורה שלה, ופוסקת לו קנס של 1,500 שקל פלוס תשעה חודשים שלילת רישיון. וראיתי צעיר ערבי-ישראלי מיפו, שהסביר לי במבט של מתאגרף שהוא הגיע לכאן כדי לערער על פסק הדין (שלילה לשנתיים) שניתן לו לפני כמה חודשים בהיעדרו. "רגע, איפה היית,"? שאלתי אותו. "בכלא צלמון," השיב.
וראיתי עורך דין בחליפה אפורה דהויה ועניבה בצבע כחול כהה, תופס את הראש בייאוש אחרי שהשופטת שאלה את הנאשם שהוא מייצג מדוע החליט להעלות לרכב ההסעה יותר נוסעים ממה שהחוק מתיר, וזה השיב לה: "כבוד השופטת, זה היה בסך הכל ילד קטן, נמוך, אף אחד לא רואה אותו. זה לא שהעליתי לרכב עוד בן אדם מבוגר, כולה ילדון פצפון, תחליקי את זה."
וראיתי אולם שלם עוצר את נשימתו כשעורך דין צעיר ובעל מוטיבציה גבוהה מהרגיל החל לחקור שוטר שעמד על דוכן העדים על בקיאותו בהפעלת מכשיר "הינשוף" (המודד את כמות האלכוהול בדם.) העו"ד ייצג ברנש שנתפס כשהוא מערבב נהיגה עם אלכוהול. "הינשוף"
כשיצאתי לעשן סיגריה בחוץ ראיתי את אותו סנגור צעיר תורם כמה שקלים לקבצן ברחוב ומאחל לו יום טוב. באותו הרגע היה לי ברור שהאיש הזה הוא גרסה מקומית של אמא תרזה בעולם תוקפני של דיני תנועה נוקשים, רובין הוד של עברייני התנועה. ורציתי לשאול אותו מה הוא מרגיש כשהוא מציל אנשים שהתנועה וכבישי ישראל מתנכלים להם, ולמה החליט להתמחות דווקא בתחום הזה. עד שהחלטתי לגשת אליו הוא כבר נעלם מהאופק שלי. נותרתי בודד ברחוב שוקן, עם קבצן שהביט בי בצורה משונה.
בחזרה הביתה לקחתי מונית. באמצע הדרך הנהג הדליק סיגריה. שאלתי אותו אם הוא שמע על חוק איסור העישון בתחבורה הציבורית, והוא אמר לי שעדיף שאני לא אתחיל איתו עכשיו, היה לו יום ארוך והוא לא במצב רוח הכי טוב. הסברתי לו שאני לא מבקש להטיף לו מוסר, אני לא מהמעשנים הפסיביים האלו. "טוב מאוד," הוא אמר, "למה אם יש משהו שאני לא יכול לסבול זה אנשים שמטיפים מוסר." עד סוף הנסיעה שתקתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם