מהפכן של סדינים
מה היה לג'ון לנון להפסיד? כלום. מה הוא סיכן? ממש שום דבר. בואו נעשה לעצמנו טובה ונייחד את זכרו לשיריו ולא למהפכות המדומיינות שלו
אין ספק שלנון ידע להשתמש בסמים כדי ליצור. הוא היה יצרן פסיכדליה מעולה, ממציא משכמו ומעלה של דימויים לשוניים עזים ומפתיעים. אבל השירים האלה לא אמרו שום דבר שהיה לי חשוב, אולי כי הם דיברו בשפה מופשטת ולא אמרו שום דבר מפורש.
לנון והביטלס נהפכו למיינסטרים מהר מאוד. יש יוצרים ויצירות שאף פעם לא נהפכים למיינסטרים, ויש כאלה שזה קורה להם לאט. לפסיכדליה של לנון בסוף שנות השישים זה קרה מהר מאוד. כי היא היתה בדיוק מה שהזרם המרכזי חשב שפסיכדליה צריכה להיות: משהו שאפשר להגיד עליו, "אוי, זה נורא יצירתי לוסי בשמים עם יהלומים, איזה יופי, מאיפה הוא מקבל את הרעיונות המשוגעים האלה שלו, מעניין".
הם ידעו טוב מאוד מאיפה הוא קיבל. במקרה שלו זה היה בסדר. לבורגנות סטנדרט כפול בכל האמור בטיפוסים כמו לנון. מותר לו סמים כי הוא "משוגע", אבל הוא המשוגע שלהם. עוד בתחילת הקריירה נתנה לו המלכה רישיון להיות המשוגע המלכותי כשקיבלה את פניו בארמון בקינגהם. כשהתגלה שהוא עישן ג'וינט בשירותים, התמוגגו ממנו עוד יותר.
זה בדיוק מה שהוא היה אמור לעשות, וגם לספר על זה אחר כך. כי הוא הרי "הילד הרע". זה תפקידו במחזה. חשוב לשים לב שהוא כרע ברך בפני המלכה.
באותה תקופה, כשלנון ייצר פסיכדליה ברישיון מלכותי בשביל הבורגנות הגלובלית, היו כמובן גם אמנים, כולל רוקיסטים, שייצרו פסיכדליה שאיימה על תפיסת העולם הבורגנית, איום ממשי. נקודת התייחסות ידועה לשם השוואה היא פינק פלויד בהנהגת סיד בארט. טירוף אמיתי, לא בכאילו.
כשפירק לנון את הביטלס לטובת כל מה שייצגה יוקו אונו והקליט את אלבומי הסולו הראשונים שלו, אלה שנחשבים "חשובים", נדמה היה שהוא משגר לעולם מסר חשוב: העדפת אמת פנימית מסוכנת ולא מסחרית על פני הצלחה כלכלית מובטחת.
הוא פירק את המותג הכי מצליח בעולם הבידור והתחיל ללכלך עליו. מדובר כביכול בעקרון חיים אנטי בורגני: עשה מה שטוב לך, אל תלך על בטוח. אלא שלנון כבר היה מובטח לחלוטין. הוא שוב קיבל רישיון מיוחד לעשות מה שבראש שלו, להיות "משוגע", כי הוא היה מרופד כלכלית מעבר לכל דמיון. בגיל 30 הוא כבר היה משוחרר לכל חייו מעול הפרנסה. האמת היא שהוא לא סיכן כלום. פירוק הביטלס לא היה צעד אמיץ.
כשהוא פירק את הביטלס הוא גם נהפך לפעיל שלום, תנועת מחאה זוגית עם יוקו אונו. הלוואי על תאגיד הקפיטליזם-מיליטריזם הגלובלי שכל פעילי השלום והמחאה יהיו כמו ג'ון לנון, יישארו במיטה כל החיים שלהם ויגדלו שיער. נורא מפחיד אותם. ויהיו מספיק נרקיסיסטים בשביל לחשוב שזו פעולה שאמורה לרכז תשומת לב תקשורתית בלתי פוסקת. הוא לא יוצא מהמיטה
הוא מגדל שיער. איזה "משוגע".
מה היה ללנון להפסיד? כלום. מה הוא סיכן? ממש שום דבר. כל צעיר אמריקאי ששרף את צו הגיוס שלו, חטף מכות רצח מהחיילים של ניקסון ונזרק לכלא היה הרבה יותר אמיץ מלנון. האם הוא קיבל את השראתו מלנון? כנראה שלא. מה לנון שר? "תנו צ'אנס לשלום". זו האם של כל ססמאות המחאה החלולות, הא-פוליטיות, מאז ועד "העם דורש צדק חברתי".
גם לימור לבנת ואביגדור ליברמן יחתמו על "תנו צ'אנס לשלום". צ'אנס? למה לא. בטח. בכיף. גם הם רוצים שלום. צ'אנס הם מוכנים לתת. "תנו צ'אנס לשלום" נהפך מיד להמנון ריק. זה לא אומר כלום. זו משאלת לב. ויותר מכל זו עמדה "תמימה" במפגיע. במוצהר. זו דוקטרינה של תמימות.
ללנון היה רישיון להיות לא רק "משוגע" אלא גם "תמים". הוא סימל תמימות. כלומר בעולם מושלם, בנסיבות אידיאליות, כולם רוצים לתת צ'אנס לשלום. מרוב שהם רוצים, הם נאלצים להקים צבאות ענק חמושים בנשק הקטלני ביותר כדי לאלץ את הצד השני לתת "צ'אנס לשלום". כי העולם לא מושלם. ותודה לג'ון לנון שהזכיר לנו שהעולם לא מושלם וחיבר אותנו עם הצד ה"תמים" שלנו.
העולם לא מושלם? השיר הכי מפורסם של לנון מתקופת הסולו ה"חשובה" שלו עוסק בדיוק בסוגיה הזאת. כל מה שלנון מבקש זה שתדמיינו עולם בלי מלחמה. "דמיין", המנון החשיבה האלטרנטיבית של לנון, הוא שיר ערמומי למדי שמתחבב מיד על כל מי ששומע אותו.
קודם כל, כמו כל השירים של לנון, הוא מלודי מאוד. לנון, חוץ מבכמה שירים שבהם הוא צורח את מצוקתו הרגשית, תמיד נעים לאוזן. תמיד. ומה שהשיר הזה אומר זה שלנון הוא חולם חלומות באספמיה, שוגה בשיגיונות. זה תפקידו. הוא לא מציאותי. ומה שהוא מדמיין, כולם מוזמנים לדמיין. שיר מפויס. שיר שהתפייס עם המציאות. שיר שממש המציא את האסקפיזם. כי איפה הנזק בדמיון? אין נזק.
זה לא באמת. זה לא אמיתי. זו לא תוכנית פעולה (וללנון יש שיר מפורסם, עם הביטלס, שבו הוא מודיע במפורש שהוא מסרב ליטול חלק במהפכה שתנסה לשנות את המציאות בכוח). הוא לא מהפכן. הוא מדמיין. מבחינת הגורמים השולטים בעולם, זה סבבה לגמרי.
הסקס פיסטולס הקיאו על "דמיין", ובצדק. מה להם ולצדקנות יפת נפש וחסרת אונים כזו. המיינסטרים גם התרשם משירי הכאב האישי של לנון, ובראשם "אמא". התרשם מהכנות, התרשם מה"אומץ" לצעוק בגרון ניחר. ברור לגמרי ש"אמא" הוא שיר קיצוני רק לפי סטנדרטים של בארי מנילו. הרבה יוצרים ומבצעים עשו הרבה יותר מלנון בתחום הזה.
לנון היה יוצר מבריק. פה ושם ("אהבה", למשל) גם פלרטט עם הנשגב. אבל בתור אייקון של תרבות נגד וחשיבה חתרנית - הוא הטעיה גדולה, זיוף, משת"פ מבלי משים של כל מה שהוא לכאורה נלחם נגדו. במיטבו הוא התאווה לשדות תות נצחיים, המקום שבו "שום דבר לא אמיתי", ולא צריך להתעצבן מכלום. סטלן. וואחש. עדיף לזכור אותו ככזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם