אנחנו נורמליים, כל השאר לא

האם נערי הגבעות רואים בעצמם קיצוניים? ומי במדינה מעיד על עצמו שהוא כזה? אנחנו מזהים התנהגות קיצונית רק אצל אחרים

לילך סיגן | 18/12/2011 4:16

תגיות: נוער הגבעות,מתנחלים,תג מחיר

בבוקר התהלכתי מנומנמת במגרש החניה, ולידי צעדו שתי נשים מנומנמות נוספות שלא שמו לב למכונית שחיכתה בקוצר רוח שהן יעברו לצד השני כדי שהיא תוכל לעבור. צפצוף חד של הנהג הקפיץ את השתיים בבהלה. "יא מפגר" צעקה אחת מהן לנהג, שהיה מבוגר ממנה ב-20 שנה לפחות. "סתמי, יא מטומטמת, ותזיזי ת'תחת שלך" צעק הנהג בחזרה. ואני הבטתי בהם והרהרתי על כך שלפעמים נדמה שכבר לא נותר לנו סבלנות או כבוד האחד לשני.

זה מאוד מתנשא להביט במישהו עצבני ולהגיד שהוא מתנהג כמו ערס, נכון? כי תכל'ס, גם אני מתעצבנת, גם אני צופרת וגם אני יכולה לקלל בכביש. ההבדל היחיד הוא שכשזה קורה לי, אני דווקא נוטה להבין אותי. בזמנים כאלה, שבהם כל אחד בטוח שהוא צודק ויודע בבירור את מה שכל השאר מתקשים להפנים, אולי שווה לפעמים לעצור ולחשוב. אדם בדרך כלל לא רואה על עצמו כשהוא הופך קיצוני. כשזה אתה - תמיד יש לכך סיבה טובה. אבל כשאתה רואה התנהגות קיצונית של מישהו אחר-אתה מתחלחל.

בשבת היה לי זמן, אז עשיתי קצת גוגל ומצאתי לא מעט דיווחים מהשנתיים האחרונות על מפגינים ממחנה השמאל ששיתפו פעולה עם פלסטינים ויזמו תקריות אלימות מול הצבא. ב-15 בינואר השנה, למשל, דווח ששני חיילי צה"ל ושוטר מג"ב נפגעו בהתפרעות כזאת. ביוני 2010 דווח שפעילי שמאל יידו אבנים בעמדת צה"ל ליד בית לחם. מישהו זוכר את המקרים האלה? אני לא זכרתי. איכשהו, הייתה אז נטייה סלחנית כלפי המפגינים הזועמים.

אבל את תקרית נערי הגבעות מהשבוע החולף כבר לא נשכח כל כך מהר נורא קל להתאהב באמונה שלך ולא לראות שום דבר מסביב. להאמין באמת ובתמים שאתה עושה את הדבר הנכון, ולכן המטרה מקדשת את האמצעים. נערי הגבעות שפגעו בדבר קדוש כל כך כמו צה"ל - זעזעו פה מדינה שלמה, וטוב שכך.

אבל המקרה הזה לא נולד מתוך ואקום. כשאדם מרשה לעצמו לעבור על החוק כי הוא חושב שהכללים נועדו לכולם מלבדו, הוא גורם לתגובת מטוטלת, לשרשרת של פעולות נגדיות. אז מתחיל מחול שדים שאם לא עוצרים אותו, קשה לדעת היכן ייגמר. כשהמחול הזה מתנהל בין קיצוניים שפתאום קובעים את הטון עבור כולם, ההשפעה הרסנית במיוחד.

כשכל אחד מאמין כל כך בצדקתו, אפשר להגיע למקומות לא שפויים. רק שאיכשהו, אנחנו נוטים תמיד לזהות את זה היטב רק על אחרים. אבל אם אחרים צועקים, זה לא אומר שאתה חייב לצעוק בחזרה. אם אחרים זורקים אבנים, זה לא אומר שאתה חייב לזרוק גם. והכי חשוב - אם אחרים עוברים על החוק, זה ממש לא נותן לך לגיטימציה לעשות את זה, ולא משנה כמה קדוש הערך שאתה נלחם עבורו.
בעת שלכל אחד מאיתנו נדמה שהוא "נלחם על הבית", ושזה דבר כל כך חשוב ששווה לעשות עבורו הכל, אנחנו מאבדים קצת את יכולת השיפוט. אז בפעם הבאה שאנחנו נותנים לעצמנו דרור לעשות מעשה קיצוני, בשם המדינה או בשם ההומניזם, אולי ננסה לחשוב קודם איך היינו מקבלים את זה אילו המעשה שלנו היה נעשה על ידי מישהו אחר.