קמפיין הבחירות של פולארד

יהדות ארה"ב מודיעה לאובמה שאם הוא רוצה את הקול שלה, היא לא תקבל עוד תירוצים להמשך ישיבתו של המרגל הישראלי בכלא

בן כספית | 18/12/2011 4:11

תגיות: ג'ונתן פולארד,בחירות 2012,בחירות בארצות הברית,יהדות ארה"ב

נשיא ארה"ב ברק אובמה הופיע שלשום בפני הוועידה השנתית של הקהילה הרפורמית בארצות הברית וחוץ מלהתגייר בשידור חי (כולל ברית מילה), עשה כל מה שנשיא יכול לעשות כדי לחזר אחר הקול היהודי, ואולי חשוב ממנו - הכסף היהודי. אובמה התלוצץ, דיבר עברית, סיפר בדיחות ביידיש, בירך את היהודים ב"שבת שלום" בטרם כניסת השבת, התפאר בכך שהממשל שלו "עשה יותר מכל ממשל אחר בהיסטוריה למען ביטחונה של ישראל", חיבק את ראשי הקהילה היהודית הגדולה ביותר באמריקה (שרק כאן אצלנו, משום מה, לא מתייחסים אליה) ואפילו מצא זמן לעשר דקות עם אהוד ברק. דבר אחד הוא לא עשה, אובמה. הוא לא אמר מילה על ג'ונתן פולארד.

יומיים לפניו, בפני אותו פורום, באותה ועידה, עלה יו"ר הסוכנות היהודית נתן שרנסקי, מותג יהודי וסמל של מאבק לחירות, ודרש מאובמה לשחרר את פולארד נאומו של שרנסקי היה נוקב במיוחד, בלי "אולי" ובלי "אבל", והוא מסמן את האתחול מחדש של המאבק לשחרור פולארד: יהדות ארה"ב, אפילו הקהילה המודרנית והמפויסת ביותר בה, מורידה כפפות ומודיעה לממשל האמריקאי שהגיע הזמן, שיש גבול לכל תעלול, שלא יתקבלו עוד תירוצים. שרנסקי השתמש במילים חריפות, ונוספה להן מודעת עמוד ב"וושינגטון ג'ואיש וויק" באותו יום, חתומה על ידי מצעד ארוך של אמריקאים בכירים, בעלי תפקידים רלוונטיים, שמצטרפים לקריאה לשחרר את פולארד אחרי 26 שנים בכלא האמריקאי - רובן בבידוד מוחלט, ללא חופשות ואפילו בלי לצאת ללוויית אביו שנפטר לאחרונה.

ההתעוררות הזו מצטרפת לדבריו האמיצים של המועמד הרפובליקני המוביל, ניוט גינגריץ', שהודיע לאחרונה שאם ייבחר לנשיאות, ישקול חנינה לפולארד.

דבר כזה עוד לא קרה, שמועמד מוביל לנשיאות יודיע במהלך הפריימריז שלו על כוונתו לשקול לחון את פולארד. אנחנו בכיוון הנכון, אבל הכיוון הזה יכול לקחת עוד זמן רב, אלא אם ברק אובמה יבין שעם כל הכבוד לטריקים, לשטיקים ולבדיחות ביידיש, הסחורה שהוא נדרש לספק בימים טרופים אלה, אם בדעתו לפייס את יהדות ארה"ב ולהרוויח ביושר את כספה וקולותיה, היא פשוטה: שלח נא את ג'ונתן פולארד לביתו, אדוני הנשיא. זה אקט של צדק, של חמלה, של מוסר ושל אנושיות. אובמה, שלאחרונה אמר ששקל לשחרר את פולארד אך סוכנויות המודיעין הביעו התנגדות, יבין את זה רק אם יסבירו לו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים.

העיניים ממשיכות להיות נשואות לקהיר ולדמשק ונדמה שאין רגע דל, אין יום שבו המצב לא ממשיך להידרדר, תחתית החבית רחוקה עדיין והאנרכיה משתוללת. מצד אחד, הקיצונים הדתיים. מצד שני - הצבא. הכוחות הליברליים והפרגמטיים באמצע. כולם יורים על כולם, אין סמכות מרכזית, אין אור בקצה המנהרה. כך נראים ימי זריחתה של הדמוקרטיה החדשה במצרים, דמוקרטיה מהוססת, מגויסת, שכנראה לא תצליח להמריא באמת, אלא להתרסק היישר אל תוך המחנה של האחים המוסלמים והסלפים, שהגיע לדרמה הזו מוכן יותר, עוצמתי יותר, נחוש יותר.

מעניין שגם אצלנו, בדמדומי הדמוקרטיה הישראלית, כשמכל עבר קמים עליה לכלותה, זה נראה דומה. אותו עיקרון: מצד אחד הפנאטים הדתיים, מצד שני הפרגמטים והליברלים, והצבא באמצע. אצלנו, עדיין, לא יורים, אבל מיידים אבנים, מקללים ומתכתשים. גם אצלנו, לפרקים, נראה שזריחה דמוקרטית אמיתית כבר לא נראה. העננים המתקדרים באופק מבשרים רעות. הלוואי שאתבדה.