עוד רגע ישראלי
קל לדמיין מה יאיר לפיד יכתוב מחר, קשה לדמיין מה עובר על אנסטסיה מיכאלי ואפשר לפנטז על קובי אפללו
זה היה שבוע מוזר. התחלתי אותו כאיש תקשורת ואני מסיים אותו כפוליטיקאי. ישראלי אמיתי יודע לזהות הזדמנויות ולשלם עליהן את המחיר הכי כבד. אז עזבתי את "אולפן שישי", אבל אני ממשיך לכתוב בעיתון כי יש גבול למחיר שאני מוכן לשלם. עשיתי את הצעד הראשון, וזה רגע מרגש. לא בשבילי, בשביל המדינה.
אהבתם את הטור החדש של דרור רפאל? בואו לדבר על זה בדף הפייסבוק, לספר לנו מה דעתכם על כניסתו של יאיר לפיד לפוליטיקה ומה אתם חושבים על התנהגותה של אנסטסיה מיכאלי
אני מנסה להיזכר מתי התרגשתי בפעם האחרונה. זה היה כשיואבי הלך לצבא. הזלתי דמעה כי ידעתי שעוד כמה שעות הוא יהפוך חומר לטור. חיבקתי אותו, לכסנתי מבט ובעיני ארנסט המינגוויי אמרתי לו, "לך תילחם בני, אתה מצטרף היום למונטגומרי ולאלכסנדר זייד. להקריב את עצמך זה ערך עליון במשפחה".
בערב, כשהוא חזר הביתה, חיבקתי אותו ואמרתי לו, "איזו מהירות, כבר חלפו שלוש שנים?" הוא ציעף את מבטו בסגנון א"א מילן ואמר לי, "אבא, הייתי רק בצו ראשון". צנוע הבחור, חשבתי לעצמי. כמעט צנוע כמוני.
החלפתי את הג'יפ במאזדה לבנה, שכולם יראו כמה אני צנוע. כדי לפנק את עצמי הלכתי לאכול פלאפל. אני עומד בקרן רחוב, וטחינה מטפטפת לי על הנעל. אוטובוס חולף על פניי ומשאיר שובל של עשן. הנה רגע ישראלי. אני, עם כל הוד יאיר לפידותי, עומד כמו אחד האדם ואוכל פלאפל. אני משנה מיקום כדי שיותר אנשים יראו אותי עם פיתה וטחינה ועשן של אוטובוס.
מישהו זורק לעברי, "בהצלחה גבר, אתה בליינד זוכה". ספר לי משהו שאני לא יודע, אני מסנן לעצמי. כזה אני, סתם עוד ישראלי, אחד יחיד ומיוחד ממש כמו כל אחד אחר, שבסך הכל מנסה להתקיים מעוד קצת כסף, קצת יותר כבוד, ורק בקשה אחת צנועה: להיות ראש הממשלה. שלכם, יהיר לפיד.
פרומו בערוץ 10 סיפר על חשיפה טלוויזיונית של אישיות המפוצלת ל-30 זהויות שונות. הייתי בטוח שמדובר בכתבת פרופיל על יאיר לפיד. הטלוויזיה מרגילה אותנו לחשוב במונחים שלה. אני רואה את יובל שטרית המקסימה, שסובלת מהפרעת זהות דיסוציאטיבית, וכל מה שאני חושב זה איך לא ליהקו אותה ל"האח הגדול". היא הייתה יכולה להחזיק עונה שלמה לבד.
תופעת פיצול האישיות נפוצה משחשבנו. כל אחד מאיתנו מכיר 120 כאלה, אבל מתברר שיש הרבה יותר. הטלוויזיה הפכה להיות אכסניה של בעלי הפרעות מסוגים שונים - חולים, אקסצנטרים, אלימים. אם את רוצה לעניין, תעשי מעשה. תשפכי מים על ח"כ מג'אדלה בוועדת החינוך.
נפגעי
ויש משהו אחד שאנחנו ממש טובים בו. אחרי הדרת הנשים בבית שמש והדרת האתיופים בקריית מלאכי, תל אביב נבחרה לעיר הגאה בעולם לשנת 2011. אמנם זה מקרה מצער של הדרת סטרייטים, אבל לפעמים הדרה היא סיבה לגאווה. מזל טוב.
הרומן החדש בין קובי אפללו לאגם רודברג הוא תקווה. תקווה לכל אלה שמרגישים שהכריזמה אינה מתפרצת מהם, שהמראה שלהם היה תמיד כל כך לא ייחודי; לכל אלה שחשבו שבחורות כמו אגם שמורות לבחורים כמו ציון ברוך, בגלל איזה חלקיק אלוהי שידוע שיש לו ואין לנו.
הרומן בין אפללו לאגם הוא תקווה לכל גבר באשר הוא, להגיע אל האגם ולשתות ממימיו - גם אם הוא צועד במדבר הצחיח של החיים.
הרומן הזה הוא בדיוק מה שכולנו צריכים לדעת. יש סיכוי. ישנה אפשרות להרים את הראש ולראות את האור. הנה קובי אפללו, ההוא שאיש מאיתנו לא היה מזהה בתור לסופר, אפילו לא ברמה של "סלח לי, אתה מוכר לי מאיפשהו". הוריו אף אינם מבדילים בינו לבין פקיד הבנק או רואה החשבון שלהם. הוא ממש כמו כל אדם, שום אדם, ובכל זאת, הוא האדם שהשיג את אגם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם