אולי מותו כן היה לשווא?
ליאורה חסון, אמו של גיא שנהרג במלחמת לבנון השנייה, מביטה על ישראל השסועה ותוהה אם באמת במותו ציווה לנו את החיים
גיא חסון ז"ל .
באותו קרב ליוו את גיא חברים דתיים, עולים מאתיופיה, עולים מרוסיה, אנשי שמאל וימין, כולם כאחד לחמו ביחד למען אותה מטרה, ביטחון ישראל ובסופו של קרב נקברו אחד ליד השני. ואנחנו, שנשארנו בין החיים, בזים לקורבנם.
יריקות וקללות של חרדים מטורפים, אפליית אתיופים, הכנסת כל הדתיים החרדים לאותה קבוצה מטורפת, התייחסות מפלה לדרוזים או נוצרים שפשטו את מדיהם - ואיש לא פוצה את פיו.
זה הזמן להוריד את מסכת הצביעות. בחודש של יום הזיכרון מדקלמים לילדים בבית הספר את המשפטים "במותם ציוו לנו את החיים" ו"מותם לא היה לשווא". ללא הבנת המשמעות שבמשפטים אלו.
ואני, שהקרבתי את הקורבן, אומרת לכם: די!
אם באמת היה לנו אכפת
כי אם באמת היה לנו אכפת כחברה לא היינו מאפשרים למנהיגינו להשלים עם הפרדות על פי גוון עור בבתי ספר, בגנים ובמקומות הבילוי. כי אם באמת היה לנו אכפת היינו משכילים להבין שלא כל החרדים מטורפים. רבים וטובים מהם שירתו, חילצו ואספו באהבה וביראת כבוד את בנינו משדות הקרב.
כי אם באמת היה לנו אכפת היינו מטפלים במטורפים שלא מכירים בקיומה של המדינה בכל חומרת הדין. כי אם באמת היה לנו איכפת לא היינו עוברים במהרה לסדר היום על זריקת אבן על מפקד בצה"ל.
כי אם באמת היה לנו אכפת, רבים מהמנהיגים הרוחניים היו מצטרפים
לרב הצבאי במיל' אבי רונצקי שגינה את המעשים הללו.
קראו את דבריו של הרמטכ"ל בהם הביע חשש מהתופעה שצה"ל כבר לא כל כך צבא העם. ראו לאיזה עיוות הגיעו דיירי בניין בקרית מלאכי - באיזו עזות מצח אמרו לחייל צה"ל לא רוצים אותך בינינו. בשביל מדינה שכזאת הקרבתי את בני?
לא פעם, במפגשים שאני מקיימת בחדר הנצחתו של גיא ב"גיאלי קפה", מבקשים המשתתפים להזכיר שיש דברים טובים במדינה. זה נכון. אבל אני, ששילמתי מחיר על עצם קיומנו במדינה הזו, אומרת שלשום דבר אין ערך עם נשלים עם מראה החברה שבה אנו חיים.
גיא שלי צר לי
בכאב רב אני מתחילה לחוש שיתכן שמותך אכן היה לשווא
אמא
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם