מחפשי את השואו במקום את התוכן
מערכת הבחירות האמריקאית היא לא פחות מגרסה פוליטית לאח הגדול. וכמו באח הגדול, גם בה הציבור האמריקאי מחפש קטטה במקום מהות
מאות עצרות הבחירות שנערכו עד כה, התגלמות הדמורטיה במובנה הבסיסי ביותר. מועמדים שמעמידים את עצמם למבחן הציבור, רחוק מהמצלמה, פעם בפני אלפי תושבים על במה גבוהה באולם בחירות מרכזי ופעם בפני עשרות סועדים במסעדת בשרים קולנית. ויש כמובן את העימותים.
לצופה הישראלי, שמתרפק עד היום על תמונות העימות בין איציק מרדכי לבנימין נתניהו, אי שם בשלהי שנות התשעים, קשה שלא להתקנא ב-19 העימותים שנערכו עד כה בארצות הברית. פוליטיקה גבוהה אשר מוגשת באריזה של מופע היאבקות בקזינו בלאס וגאס. יצרית, נשכנית, ארסית ולא פעם מתחת לחגורה.
אין פלא, אפוא, שהרייטינג גבוה ושהאולמות מלאים באלפי צופים משולהבים שמגיבים במחיאות כפיים סוערות ובקריאות בוז משל היה מדובר באירוע ספורט רווי יצרים.
עכשיו רק תנסו לשוות בנפשיכם את ציפי לבני, בנימין נתניהו, שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד על אותה במה, מתקוטטים זה עם זה פעם אחר פעם, מסבירים לציבור הישראלי את עמדותיהם שמעבר לדף המסרים שחיבר אסטרטג פוליטי זה או אחר. ערבים שלמים של עימות נוקב בשאלת דת ומדינה, איכות סביבה, גיוס חרדים לצה"ל, מערכת החינוך, התחממות כדור הארץ, שכר הלימוד באוניברסיטאות ותהליך השלום.
מה נאמר, מערכת הבחירות האמריקאית היא לא פחות מחגיגה לדמוקרטיה. או שלא. את 19 העימותים שנערכו עד כה אפשר לראות גם כמו לא פחות מגרסה פוליטית לאח הגדול. וכמו באח הגדול, גם במערכת הבחירות הזאת הציבור האמריקאי מחפש את השואו יותר מאשר את התוכן. את הקטטה יותר מאשר את המהות. שעות ארוכות של דיונים רציניים שמוכרעים כמעט תמיד בשאלה
קחו לדוגמה את מה שקורה בשבוע האחרון בפלורידה. מדינה שמציעה למועמדים נדוניה מכובדת של חמישים צירים ושלפי כל ההערכות אמורה להיות המדינה שתכריע את עתידם הפוליטי של מיט רומני וניוט גינגריץ'. עד לפני שלושה שבועות רומני הוביל בפער של למעלה מעשרים אחוזים. אלא שאז הגיע העימות בדרום קרוליינה, גינגריץ' גער במנחה רשת CNN ובאליטה התקשורתית, ניצח בפער גדול בבחירות שנערכו במדינה והצליח להגיע בתוך פחות משבוע פיגור של 23 אחוזים בפלורידה ליתרון של קרוב לעשרה.
בעימות האחרון, שנערך ביום חמישי, היה זה תורו של רומני להנחית את המהלומה הקטלנית ולהוריד את גינגירץ' לקרשים. מאז הוא חזר להוביל בפער די בטוח של קרוב לעשרה אחוזים. עד לעימות הבא.
רומני, חשוב להדגיש, נמצא כבר שש שנים בקמפיין מתמשך, מאז מערכת הבחירות הקודמת בה הפסיד לג'ון מקיין. גינגריץ', לעומת זאת, הוא אחד הפוליטיקאים האמריקאים המוכרים ביותר. יושב ראש בית הנבחרים בשנות התשעים שמאז פרש מהחיים הפוליטיים לא פגש מיקרופון שהוא לא אהב ותוכנית שהוא לא הסכים להופיע בה.
תושבי פלורידה לא היו צריכים את השבועיים האחרונים כדי ללמוד משהו חדש על עמדותיהם הפוליטיות של שני המועמדים, הם בסך הכל הלכו עם האיש שנתן להם שואו טוב יותר.
אבל לא רק רומני וגינגריץ'. קחו לדוגמה את הרמן קיין, האיש והפיצה. גימיק פוליטי שהלך צעד אחד רחוק מדי והפך בשלב מסוים למועמד המוביל בסקרים. את הסיפור של קיין אפשר לראות כסיפורה הרומנטי של ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות, בה מנהל רשת פיצריות יכול להגיע למרחק נגיעה מהתפקיד החשוב בעולם.
ואפשר לראות את זה גם כהוכחה נוספת לשיקול הדעת הבעייתי של הבוחר האמריקני שהתאהב בסיפור הסינדרלה של המועמד שעד הרגע האחרון לא ידע אם לוב וקדאפי קשורים אחד לשני.
כך גם מישל בקמן. פוליטיקאית בינונית שלא צריך יותר מעימות אחד כדי להבין שהבית הלבן גדול בהרבה על מידותיה. גם היא, בדיוק כמו הרמן קיין, ראתה בשלב מסויים איך היא כובשת את המקום הראשון בסקרים והאמינה שגם היא, בדיוק כמו קיין, יכולה להיות נשיאה יום אחד.
אלא שהשואו שהיא נתנה לבוחרים היה קצר מדי, והם העבירו את תמיכתם להרמן קיין, שגמר בחוץ אחרי עדויות על פרשיות מין מביכות, לא לפני שהגיע ריק פרי מטקסס, שעוד לפני שפתח את הפה כבש גם הוא את המקום הראשון בסקרים, גמגם בעימותים ופרש מהמרוץ בתור הבטחה שהוחמצה.
עכשיו נשארנו עם גינגריץ' ורומני, שאחרי הופעה מוצלחת בעימות האחרון חזר להוביל בסקרים. זה עדיין לא אומר שהוא הולך לנצח, אבל זה כן אומר, פחות או יותר, מה צפוי לנו בעימות הבא בין השניים. בפרק העשרים של האח הגדול.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם