הבהלה לזהב
עקרונית אני בעניין של מדליה באולימפיאדה הקרובה בלונדון. אבל כשדרשו ממני לאכול זרעי פשתן החלטתי שגם לי יש קווים אדומים
נדמה שבתוך החיוורון הכללי של חדרי ההמתנה הארצישראליים, תחת מצוקת השעמום הכללי ובחסות הוואקום האופטי שיוצרים אורות הניאון, העיתונים הופכים למעניינים יותר והעיתונות למרגשת יותר. בעמוד 9 של מוסף הספורט חיכתה לי תמונה שכישפה אותי. במשך דקות ארוכות ישבתי ובהיתי בה.
הנשיא שמעון פרס ניצב שם, מחזיק בידיו מין כדור ורוד בגודל של כדור באולינג, ולידו שלוש מתעמלות מנבחרת הריתמיקה הישראלית, כשהן לבושות בבגד גוף צבעוני ונוצץ, כפי שנהוג ללבוש בענף זה. פרס חייך, גם המתעמלות, אפילו כותרת המשנה של הכתבה, שסיפרה על ביקורו של הנשיא במתחם "החוויה האולימפית" בהדר יוסף הייתה "מחויכת", ואני חשבתי לעצמי שהייתי שמח לו יכולתי להיות חלק מנבחרת הריתמיקה הישראלית שתתמודד בלונדון 2012.
אחרי הכל, אני טוב מאוד בכל מה שקשור לכדורים. מה לא הייתי נותן בשביל להיות חלק מהמשלחת האולימפית ללונדון 2012? אפילו לאולימפיאדת הנכים אני מוכן שישלחו אותי. הרי לא עובר יום שבו בת זוגי לא טוענת שאני נכה רגשית.
אבל בחדר הרופאה מחכה סטירה מצלצלת לחלומותי האתלטיים. "מצבך לא טוב", אמרה. "אתה רוצה לקבל התקף לב בגיל 30? תסתכל, תסתכל על המספרים".
היא הצמידה לי לפרצוף את דף התוצאות של בדיקות הדם: כולסטרול - 308. כולסטרול רע - 205.4. שומנים בדם - 288. סוכר בדם - 89. "אתה במצב פיזי נוראי", הוסיפה.
באקט נואש אמרתי לה שיש לי "חבר" שממש לא מזמן נמצאו אצלו נתונים זהים והוא חושש שזה יפגע בסיכוייו להתקבל לנבחרת הריתמיקה הלאומית של ישראל ולהשתתף באולימפיאדה הקרובה. "מה דעתך? זה באמת יפגע לו בסיכויים?", ביררתי.
הרופאה נתנה בי מין מבט כזה של רחמים מעורבים בתימהון, כאילו הייתי איזה הומלס מטורף שמדבר לעצמו ברחוב, וביקשה ממני לא לסטות מהנושא. "אתה מוכרח לראות דיאטנית באופן בהול", הודיעה לי.
יום למחרת כבר הייתי אצל הדיאטנית, שביקשה ממני לעלות על המשקל והעמיסה עלי מספרים נוספים: משקל - 81 קילו. גובה - 1.76 מטר. BMI - 26.14.
אני מניח שיש קוראים רבים שלא מכירים את המושג הזה, "BMI", לכן אנסה לסכם את זה בכך שכאן, בעולם הדיאטות והתזונה הנכונה, המושג הזה הוא הכל: על פי המושג הזה - שבעצם קובע את המרחק שלך מהמשקל התקין לאדם בגובהך - נקבע כל עולמך.
כאן, במקום להגיד "צמחה לך כרס", פשוט אומרים, "יש לך BMI 26.14". הבעיה, כך הבנתי מהדיאטנית, היא פחות העובדה שכבר חצי שנה המשקל שלי נמצא בנסיקה ושמיום ליום אני נהיה דומה יותר לקובה בורגול, הבעיה היא שיש לדבר השפעות מרחיקות לכת לא רק על המראה החיצוני, אלא גם על הכבד ובלוטת המגן והלב והעורקים שלי. ועל כן אני זקוק למעקב תזונתי צמוד.
"אלוהים, אתה עדיין לא בן 29", זעקה הדיאטנית לאחר שאמרתי לה שהתקפי לב ומוות באופן כללי לא ממש מפחידים אותי, "אתה צריך לפחד מאוד ממה שהולך אצלך בגוף,
"רגע", ביררתי, "זה אומר שאני לא יכול יותר לאכול צ'יפס ומילקי מול הטלוויזיה לפני שאני הולך לישון?". "זה אומר הרבה יותר מזה", השיבה. "אם אתה רוצה, אתה יכול לאכול כף זרעי פשתן טחונים לפני שאתה הולך לישון".
לא היה לי מושג מה זה זרעי פשתן, אבל זה נשמע לי מספיק רע ומספיק מפחיד כדי שאבין שברגע זה החיים כפי שאני מכיר אותם חדלו להתקיים. היה לי ברור שחיים שבהם לפני השינה אתה מקנח באיזו "כף של זרעי פשתן טחון" הם חיים שאני לא רוצה להיות נוכח בהם. אני בטוח שכשדנטה אליגיירי כתב את "התופת", הוא התכוון למה שקורה לי עכשיו.
כמה שעות אחר כך כבר ניצבתי בסופר מול מדף זרעי הפשתן. אימה אחזה בי בעודי סורק בעיניי את האופציות הקיימות על המדף. זו לצד זו עמדו שם שתי שקיות זרעי פשתן טחונים - אחת של 400 גרם והשנייה של 500 גרם - ולידן עוד כמה קופסאות של מוצרים מתקדמים יותר על בסיס אותו החומר: פריכיות זרעי פשתן, קרקר חיטה מלאה עם פשתן, וחטיף מוזר של זרעי חמניות וזרעי פשתן שנראה בדיוק כמו האוכל היבש שאני נותן לשרקניות שלי.
"תתרחק מכאן, ילד", אמרתי לאיזה ילדון צעיר בגיל בית הספר היסודי שהגיע לסביבה והביט על המדף המקולל, "זה לא בשבילך, מה שהולך כאן". הוא עוד צעיר ותמים, אין כל סיבה שייחשף לזוועות העולם דל השומן. הוא עוד לא יודע שבמוקדם או במאוחר גם הוא ייאלץ לצעוד את הוויה דולורוזה של המטבוליזם, שבמוקדם או במאוחר גם עליו תצרח איזו דיאטנית, שגם הוא יעמוד מול המדף הזה חסר אונים כמוני. הושטתי יד אל המדף, שלפתי שקית זרעי פשתן טחונים של 400 גרם והתחלתי ללכת אל עבר הקופה.
הגעתי הביתה מיואש. הרגשתי שהמלנכוליה סוגרת עליי. אבל אז נזכרתי בסיפורו המופלא של לאנס ארמסטרונג, שניצח את הבעיות הבריאותיות שעמדו בדרכו והפך לאחת מאושיות הספורט החשובות ביותר בעולם. תקווה מחודשת החלה מפעמת בי. פתאום המרחק ביני ובין לונדון 2012 כבר לא נראה כל כך נורא.
צעדתי למטבח, נחוש להילחם את מלחמת העצמאות הפרטית שלי עם הכולסטרול והשומנים. הוצאתי כף מהמגירה, הכנסתי אותה לשקית הפשתן הטחון, העמסתי מנת פשתן גדושה ופשוט הכנסתי לפה.
תוך שניות הרגשתי את טעמו הנוראי של הפשתן מתפשט בפי, ומיד ירקתי הכל החוצה. זה היה כל כך מגעיל, שבאותו הרגע נשבעתי שאת חיי אקדיש למלחמה בפשתן. זה פשוט לא מוסרי לתת לאנשים לאכול דבר כזה. אפילו ציאניד לעומתו הוא סוג של חוויה גסטרונומית.
שתי דקות אחר כך כבר הייתי בשיחה צפופה עם נציג המשלוחים של אחת מחברות הג'אנק פוד המובילות בארץ, שהבטיח לי ש"תוך 45 דקות גג השליח אצלך בדלת". "מעולה, תודה", אמרתי בנימוס, ניתקתי את השיחה והדלקתי סיגריה. לאנס ארמסטרונג כבר לא אהיה. הסיכוי היחיד שלי להגיע לאולימפיאדה בלונדון הוא רק אם הרס עצמי יהפוך פתאום לספורט אולימפי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם