אל תשכחו אותם
15 שנה עברו מאז הלילה בו איבדתי את אחי, סגן ניר שרייבמן, באסון המסוקים. בכל יום אני מתעוררת אחות שכולה והולכת לישון אחות שכולה. טור מיוחד
זה היה יום שלישי גשום בו נפסקו שידורי התוכנית "רמת אביב ג'" בערוץ 2. היום שאחרי הוכרז כיום אבל לאומי, והתאונה נחרתה בהיסטוריה שלנו כ"תאונת המסוקים הקטלנית ביותר בתולדות התעופה בעולם" ואף נכנסה לספר השיאים של גינס בעקבות "הישג" זה. חמש עשרה שנים אחרי, רוויים באירועים רבים, האסון עודנו קיים בזיכרון הקולקטיבי, אבל בעוצמה נמוכה שהולכת ודועכת.
אחד הדברים החשובים למשפחה שכולה הוא, שזכר הנופל לא יישכח. משפחות מוציאות אנרגיות אדירות למפעלי הנצחה שונים ומגוונים. משפחתי שלי ביצעה ומבצעת אירועים שונים כדי שזכרו של אחי, סגן ניר שרייבמן, יישמר – מכתיבת ספר, לבניית מבנים, הרצאות לחיילים, מלגות לימודים ועוד.
לי אישית אין זיכרון חי מניר. הייתי בת עשר כשהוא נפל ומבחינתי הוא תמיד יישאר חייל מורעל בן עשרים. הסיפורים שאני מכירה על אודותיו הגיעו אליי ממקור שלישי, התמונות שלנו ביחד הן אלה ששמורות באלבום וכל פיסת מידע מבחינתי היא כמו אוויר לנשימה.
כמשפחה ששייכת לאסון גדול, אני מרגישה שהשכול האישי שלנו היה שייך לקולקטיב. שבעים ושלושה נופלים, זה שבעים ושלוש משפחות שלכל אחד חברים ומכרים, עמיתים לעבודה, שכנים. זה עטף את כולם.
בזמנו קיבלנו ניחומים והשתתפות בצערנו מאנשים שלא הכרנו ושלא הכירו את אחי. בשנים הראשונות ידעתי שאם אשאל כיצד אחי נפל ואומר את צמד המילים "אסון המסוקים" לא אצטרך להוסיף אחרי זה כלום.
היום, אנחנו חמש עשרה שנים אחרי
למרות הזמן שעבר והחיים המלאים אותם אני חיה, אני עדיין מרגישה כאילו האסון קרה אתמול. ניר ממשיך להיות גורם משמעותי בי, בדרכי, בהחלטותיי ובהשקפת עולמי. אני קמה כל בוקר אחות שכולה והולכת לישון כל לילה עם חסרונו. למרות שכבר עברתי אותו בגיל, הוא תמיד יישאר מעין אח גדול שמלווה, מנחה ומנווט אותי בחיים האלה.
הגדולה מבחינתי היא לדעת לחיות בצל האסון ולא לתת לאבל להוביל, אלא לצמוח ממנו. הדבר הכי קל הוא להרים ידיים, לצאת בקול צעקה ולומר שכמשפחה שכולה נתנו מספיק וכאבנו מספיק, שילמנו את המחיר.
לחיות במדינת ישראל זה לא "פיקניק", אבל זה הבית שלנו ואין עוד מדינה בעולם שדומה לנו מבחינת תחושת הביחד. אנחנו יודעים להתנהל בצורה ש"כל היהודים ערבים זה בזה" והדבר מתגלה בעיקר בשעות משבר –מלחמת לבנון השנייה והחזרתו של גלעד שליט.
אני ממשיכה לחיות חיים מלאים ופרודקטיבים. ממשיכה לתרום למדינה במילואים ויודעת שאמשיך לשרת את המדינה יום יום, למרות, ואולי בגלל, המחיר ששילמתי.
מותו של אחי לא היה לשווא מבחינתי, שכן הוא נפל בדרכו להגן על גבולה הצפוני של המדינה תוך בחירה לשרת בלבנון. בכך הוא אמר לי שאהבת הארץ ודאגה לאחר חשובים יותר מכל דבר. בימים טרופים אלה, בהם השסעים של החברה שלנו מתעוררים, אנחנו צריכים להיזכר באלה שנפלו, כדי שאנחנו נוכל לחיות פה בצורה בטוחה וביחד.
הכותבת היא סטודנטית למדע המדינה ותקשורת באוניברסיטת בר אילן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם