כרוניקה של כישלון
הפתרון שיחזיר לחיינו את המושג שאבד עליו הכלח "צבא העם", הונח כבר לפני עשור; אל תאמינו להבטחות, אין אף אחד במערכת שרוצה או מסוגל להתמודד עם המשבר הקיומי שמאיים עלינו יותר מאיראן
של אז לצורך כתיבת ספר, שנקרא בסופו של דבר "המגש והכסף".
הצבא היה נתון בעיצומה של המלחמה הקשה נגד הטרור הפלסטיני, זמן לא רב אחרי מבצעים כמו "חומת מגן" או "דרך נחושה", שדרשו ממנו גיוס מילואים והסטת כוחות סדירים בהיקף שלא הכיר זה זמן רב. אבל לבכירים, שפרשו לפני את תמונת כוח האדם העתידית של צה"ל, היה ברור לאן זה הולך.
"החתול ששמו צבא העם", אמר לי אחד מהם, "לא יהפוך לעולם בישראל לנמר ששמו צבא שכירים מקצועי. אבל בכל פעם שתבוא לבקר אותו, הוא יהיה יותר דומה לנמר".
המשמעות של התמונה הביטחונית (אילו איומים עומדים מול ישראל ואיזה פתרון צבאי-ביטחוני יהיה היעיל ביותר להתמודד מולם), החברתית (מהם פניה הדמוגרפיים והתרבותיים של החברה, שמתגייסי הצבא בסדיר ובמילואים באים ממנה), הכלכלית (עם איזה סדר גודל של הוצאה אמיתית לביטחון יכולה וצריכה החברה בישראל להתמודד) ובעיקר הערכית (מה יקרה לחברה שהאתוס שלה מבוסס על שירות לכולם, אבל בפועל רק חלק הולך וקטן ממנה משרת), הייתה ברורה: צה"ל צריך לשנות מודל, ולא פחות ממנו צריכה לעשות זאת החברה הישראלית כולה. הפער בין האתוס שקבע דוד בן גוריון בראשית שנות החמישים למציאות של שנות האלפיים הפך בלתי נסבל.
מהמשמעות הזו נגזרה מסקנה, שפורטה מעל דפיו של "המגש והכסף": אסור לישראל לוותר על מודל צבא העם, אבל היא חייבת לשנות את מודל הגיוס והשירות שלה. החתול לא צריך להפוך לנמר, אבל ציפורניו ושיניו חייבות להשתנות. מעשית, המודל החדש ברור: גיוס לכולם, וצה"ל עצמו הוא הבוחר מי ישרת שירות צבאי ומי יופנה לשירות אלטרנטיבי, שאת מאפייניו צריך לבנות. שירות החובה יקוצר משמעותית, פרט למקרים של יחידות ופרטים שהצבא יחליט שהוא זקוק להם לזמן רב יותר, ואלה יזכו לתשלום שכר החל משלב מוקדם, אפשר שמתום שנת השירות הראשונה.
מה שחשוב אינו העובדה שאני אמרתי. מה שחשוב הוא ששום דבר מזה לא המצאתי: מי שפירט באוזני את הרעיון היו קצינים בכירים במדים, בשיחות אוף-רקורד, שבהן אמרו מה הם חושבים באמת. ומה שחשוב עוד יותר הוא שבתשע השנים שחלפו, מאז ועד היום שבו שר הביטחון מציג את המודל הזה כפתרון המוצע שלו, הדבר היחיד שמונע מהמערכת המדינית לבצע אותו זה היא עצמה.
בתשע השנים שחלפו מאז, הוזמנתי לדבר על "המגש והכסף" מאות פעמים במסגרות צבאיות שונות.
בפורומים אזרחיים, אקדמיים או ביצועיים, הרציתי עליו מספר קטן של פעמים, יותר מעשר ופחות מ-20. כנראה, כמו שאני נוהג לומר למאזיני במדים, שבצבא יש הרבה זמן פנוי; כנראה, למעשה בטוח, שאף שמדובר בשאלה אזרחית מובהקת - באילו תנאים ייקרא אדם לשירותה של מולדתו, לכמה זמן ולאיזה שירות - הגוף היחיד שזה מטריד
בישראל, החברה האזרחית פוחדת לדון בעניינים האלה. במקרה הטוב, באיחור של הרבה שנים, היא מעדיפה להפגין. את הביצוע היא מפקידה בידיהם של לובשי המדים בהווה ובעבר, שהם הכי פחות כשירים להתמודד עם זה, שכן ברוב חייהם המקצועיים לא היו אזרחים. בישראל, אף שהממשלה היא על פי חוק מפקדו העליון של הצבא (באמצעות ראש הממשלה ושר הביטחון), לצבא אין מפקד, ולאזרחים אין רצון לשלוט.
צה"ל ידע, כאמור, מה הפתרון, אבל לא רצה ליישם אותו. יותר מדי יקר ומסורבל, אמרו ראשיו בדיונים המעטים של פתרון "הבקו"ם הווירטואלי", שהיום ברק ממליץ עליו, ובמילים אחרות - אין לנו ראש לטפל בזה. כשעוזי דיין היה ראש המועצה לביטחון לאומי, הוא הגיע ולא במפתיע הגיעה לאותה מסקנה: הרי מי שסיפק לה נתונים וקבע את תמונת עולמה היה צה"ל.
בתקופת היותו שר הביטחון הקים שאול מופז לא פחות מארבע ועדות שנגעו למודל השירות: ועדת דוד עברי קיבלה מנדט לטפל בנושא השירות האלטרנטיבי; ועדה בראשות עמוס מלכא עסקה בשירות הקבע, פרופ' אבי בן-בסט הוביל ועדה שעסקה בשירות הסדיר, פרופ' אבישי ברוורמן עמד בראש ועדה שעסקה בשירות המילואים. בישראל, כשאתה רוצה לקבור משהו קבורת חמור, הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא להקים ועדה. תשאלו את מנואל טרכטנברג.
ועדת עברי לא הצליחה לנסח משהו מעשי שייצור מודל לשירות אזרחי. לא היה לה סיכוי, כי בעלי הכוח לא רצו בכך: מאז השתנתה הרטוריקה שלהם, אבל המציאות מראה שהכוונות לא השתנו. ועדת מלכא יצרה דוח שיושם, שהרי הקבע הוא עניין צבאי פנימי. מוועדת ברוורמן יצא בסופו של התהליך חוק המילואים, גרסה נכה ולא ממש משפיעה של מה שהיה אמור להיות מודל חדש. הסיפור המעניין מכולם הוא זה של ועדת בן-בסט.
כתבתי על זה כאן פעמים רבות: בן-בסט המליץ - ומופז אישר - על קיצור הדרגתי של שירות החובה לשנתיים, תוך שהצבא בוחר מי יישאר לשלוש שנים ואף יותר ומשלם על כך. זהו בהגדרה פתרון חלקי, שכן אין ערך או קיום מעשי לחלק מהשינוי אם לא מיישמים את כולו: זה השקר של מי שמנופף ב"שירות אזרחי" או "תשלום לחיילים קרביים", בלי לדבר במקביל על קיצור השירות או שינוי אמיתי במודל המילואים. אבל ההמלצות התפרסמו והתקבלו, כמעט בלי תשומת לב בציבור.
היישום של מסקנות בן-בסט נעצר באחת אחרי מלחמת לבנון השנייה. צה"ל החבול, שיוקרתו נפגעה, הפנה אצבע מאשימה אלינו: אתם חלשים, ולכן לא נתתם לנו מספיק כסף ואת השירות המלא והמסור שלכם ושל ילדיכם. המערכת האזרחית, מהקברניטים המוצהרים ועד האזרח בבית, שוב קיבלה עליה את פסק הדין של לובשי המדים ללא ערעור. מסקנות בן-בסט הושלכו לפח. מהוועדות המפוארות של מופז לא נותר דבר, פרט לשינויים פנימיים במערך הקבע.
זו הנקודה המרכזית: אף שהאמת ידועה כבר עשור, שום דבר לא קורה. שום דבר לא היה אמור להפריע לאריאל שרון, שאול מופז, אהוד אולמרט, עמיר פרץ, בנימין נתניהו ואהוד ברק ליישם את השינוי ההכרחי הזה, החיוני כל כך להישרדותה הצבאית, הכלכלית והחברתית של ישראל.
אם כוחם הפוליטי של החרדים הוא הבעיה, נתניהו היה צריך להקים ממשלה בלעדיהם, כי מדובר באיום קיומי חמור יותר מהפצצה האיראנית; אם המנגנונים הקיימים לא נלהבים, ברק היה צריך להורות להם מה לעשות. הוא המפקד שלהם על פי חוק, כבר כמעט חמש שנים.
זו האמת: הם לא רוצים. לא לובשי המדים של היום, לא אלה שלבשו מדים אתמול, ולא כל אלה שמדברים איתכם במילים ריקות על מה שיהיה פה עוד מעט, כשרוב הישראלים לא ישרתו בצבא. הם לא רוצים, והם לא ירצו עד שלא תכריחו אותם. שלא יספרו לכם שהם עובדים על פתרון, שלא יקימו ועדות ויקראו דוחות. כל מה שהם צריכים, כבר עשר שנים, הוא לרצות. כל מה שאתם צריכים הוא לגרום להם לרצות.
ofer.shelah@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם