מה התפספס בדוח גוטמן
העובדה שהלמ"ס נתנה לנשאלים את האפשרות להגדיר עצמם כיהודים רפורמים או קונסרבטיבים היא סימן מעודד. העובדה שהמחקר המוביל בתחום הזהות היהודית בישראל, לא עשה כן מוזרה בלשון המעטה
זהות זו באה לידי ביטוי בדפוסים מעשיים של שמירת מסורת, אמונה באלוהים והתייחסות אוהדת למקומה של היהדות בחיים הציבוריים. כפי שפורסם בהרחבה, נתוני המחקר מלמדים על מגמה של התחזקות הזיקה למסורת בעשור האחרון, לעומת היחלשותה במהלך שנות התשעים.
דווקא על רקע ממצאים אלו, נכון יהיה להפנות את תשומת הלב לעובדה שרוב הציבור היהודי בישראל מעוניין, על פי אותו המחקר, בשינוי המציאות הנוכחית בתחום יחסי הדת והמדינה.
בעניין זה הממצאים אינם פחות מובהקים מאלו הנוגעים לשמירת המסורת או האמונה באלוהים. 85 אחוז תומכים בגיוס החרדים לשירות צבאי; 61 אחוז תומכים במתן הכרה מלאה לקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות; כ-60 אחוז תומכים בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת ובפתיחתם של מרכזי מסחר וכמחצית מן הציבור תומכים בהנהגת נישואים אזרחיים – עלייה דרמטית מן הנתונים שנמצאו בשנת 1991.
ממצאים אלו מלמדים כי הציבור היהודי בישראל מאמין שניתן לשלב בין זיקה חזקה ומשמעותית לתרבות ולמסורת היהודית ובין הטמעה של ערכים פלורליסטיים וליברליים בזירת יחסי הדת והמדינה.
ביטוי לעמדה זו נמצא באחת מטבלאות הסקר המודדת את ההסכמה הממוצעת והמשוקללת עם מרכיבים שונים בזהות היהודית. בעוד שתחושת השייכות לעם ישראל זוכה לניקוד גבוה בקרב כל מגזרי הציבור היהודי הרי שמידת ההסכמה עם תפיסות אורתודוכסיות בשאלת "מי הוא יהודי" זוכה לניקוד נמוך עד נמוך מאוד בקרב הקהל המסורתי והקהל החילוני, המהווים יחדיו קרוב ל-80 אחוז מן הציבור.
לנוכח נתונים אלו יש לתמוה על השפה הרפה בה נוקטים עורכי המחקר בניתוח הפער בין הזיקה האישית למסורת לבין העמדה בענייני הדת והמדינה. בעקרי
קביעה מסויגת זו מחמיצה את העובדה כי למרות זיקתו למסורת היהודית, רוב הציבור הישראלי מעוניין בשינוי מקיף של המציאות הקיימת בתחום יחסי הדת והמדינה.
החמצה זו מתחדדת עוד יותר לנוכח העובדה שהמחקר לא כלל שאלות חשובות בתחום זה, כדוגמת הצורך בהחלת לימודי ליבה בחינוך החרדי או השאלה המפורשת בדבר תמיכה בהפרדת הדת והמדינה.
בהקשר זה מן הראוי לעיין בסקר החברתי המקיף של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2009, בו הביעו כ-56.5 אחוז מן הציבור היהודי תמיכה בהפרדת הדת והמדינה לעומת 40 אחוז בלבד המתנגדים לכך.
החמצה נוספת של המחקר היא היעדר ההתייחסות לשינויי עומק שעוברים כל המגזרים בחברה הישראלית היהודית בתחום הזהות היהודית. מהפכת "ארון הספרים היהודי"; תנועת בתי המדרש הפלורליסטים, הקמתן של קהילות תפילה ולימוד חילוניות; הפניה הגוברת לרבנים רפורמים וקונסרבטיבים לעריכת טקסי מעגל חיים הן חלק מן התופעות במרחב החילוני והמסורתי.
רוח חדשה זו לא פוסחת גם על הציבור הדתי והחרדי. הפמיניזם האורתודוכסי, צמיחת המניינים השוויוניים, השיח על אודות היחס להומוסקסואליות, תופעת החרד"ליות ותהליכי ה"ציוניזציה" במגזר החרדי, מהפכת ההשכלה והתעסוקה בקרב נשים חרדיות והתגובות לה – הן חלק מהתהליכים המשנים את פניה של החברה הדתית בישראל.
תופעות חשובות אלו לא זכו לביטוי הולם במחקר. ייתכן שהדבר נובע מהניסיון לייצר רצף עם המחקרים שנערכו בעבר, אך קיימת אפשרות כי תופעות אלו נחבטו ב"תקרת זכוכית" מחקרית ובהשקפה לפיה מה שהיה בתחום הזהות היהודית הוא, פחות או יותר, גם מה שיהיה.
העובדה כי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נתנה לנשאלים את האפשרות להגדיר עצמם כיהודים רפורמים או קונסרבטיבים ולא הסתפקה ברצף הקלאסי של דתי-מסורתי-חילוני, היא סימן מעודד. העובדה שהמחקר המוביל בתחום הזהות היהודית בישראל, לא עשה כן – מוזרה בלשון המעטה.
הזהות היהודית בישראל מצויה בשני העשורים האחרונים בתהליכים משמעותיים של שינוי והתפתחות, ובעניין זה בהחלט יש חדש תחת השמש. השיח המחקרי והציבורי בנושא חייב לתת לישראלים את הקרדיט שלזהותם היהודית פנים רבות וקשת של גוונים, וכי הם יודעים ורוצים להבחין בין תפיסות של זהות ואמונה, לדרך בה הם רוצים לנהל את מדינת ישראל.
הכותב הוא רב רפורמי ומנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת בישראל
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם