בוקר טוב, ישראל
זה לא אני שהיסטרי, אלא העולם שנטרפה עליו דעתו. מסביב ייהום הסער, מהפכה בכל פינה, כאוס במזה"ת. יהיה בסדר? לא בטוח
הקול האחד דובר ומנתח בהיגיון, מצווה את האדם להכיר ולהבין את טבעה של הסכנה ואת הדרכים להתמודד עמה ולמנוע אותה. הקול השני, אף הוא הגיוני, מבקש להסב את המחשבה מהסכנה. להדחיק את קיומה, שהרי עיסוק מוקדם בסכנה הינו מכאיב ומטריד כי האדם אינו יכול להימנע מהסכנה וממהלך האירועים הפטאלי.
אי לכך, דומה שהדחקה הינה טבעית לאופי האנושי. כשהוא מצוי בבדידות, טען טולסטוי, אדם פונה בדרך כלל לקול הראשון - ומכיר בסכנה. אולם כשהאדם הינו חלק מחברה, הנטייה הקולקטיבית היא דווקא להאזין לקול השני.
אין צורך לפרט את הסכנות הרובצות לפתחנו. דומה שהקוסמוס כולו ירד מהפסים, והקטסטרופות עומדות בתור: מלחמה גרעינית, צונאמי כלכלי, עידן קרח חדש. והאדם הקטן, אתם ואני, סופג מטחי נבואות זעם, צף על אגם מרה שחורה וממתין לדבר הגדול. אולי צדקו בני המאיה, וב-2012 יבוא סופו של הכדור היפה.
ולא, אני לא מדבר מתוך פאניקה. אני רגוע כמו נזיר טיבטי. זה לא אני שהיסטרי, אלא העולם שנטרפה עליו דעתו. מסביב ייהום הסער, מהפכה בכל פינה, איש אינו יכול לנבא את העתיד.
נראה שהאביב הערבי הפך סופית לקלישאה על חורף איסלאמי. מצרים, ענייה ורעבה, מסתחררת בכאוס אנרכי שסופו רחוק. סוריה מגואלת בדם - והעולם חסר אונים. אוי פוקויאמה, איפה קץ ההיסטוריה שלך, השקט, השלווה והנאורות הדמוקרטית שהבטחת?
20 שנה אחרי שברית המועצות התפרקה, המעצמות מתארגנות בסדר הישן, רק שהפעם הרוסים והסינים טובלים ידם במדמנה כשהם נטולי התירוץ האידיאולוגימרקסיסטי. כעת האינטרסים עירומים חשופים, חסרי בושה.
ואמריקה של אובמה, אמריקה שרצתה להחליף את תפקיד השריף בתפקיד משקית הת"ש החביבה, פוזלת שוב לעבר תג השריף והאקדח. כמו במערבון ישן, השריף חייב לחזור להציל את העיירה הבוערת. הגישה המקורית של אובמה - זו שביקשה לגשר בנעימות, להכיל ולפייס כשלה כישלון חרוץ בניסיון לנהל מדיניות שתניב תוצאות סבירות. כעת על אמריקה לגדל צ'רצ'יל, לא עובד מתנ"ס חרוץ וסימפטי.
המזרח התיכון
הציניקנים המקצועיים והחצי מקצועיים טוענים מבתי הקפה של תל אביב כי הממשלה משתמשת באיראן ובסוריה כדי להתחמק מטיפול בבעיות הפנים. זו פריווילגיה עלובה של אנשים הרחוקים מהקוקפיט ומהאחריות לעתיד המדינה הזו. צריך לקחת גם בעירבון מוגבל טורים של פרשנים פסקניים מדי, משני צדי המתקפה. לא על גבם האחריות ולא על ראשם דמם של הלוחמים.
אבל הכי חשוב, צאו מההדחקה. כמו בכלל הוותיק: יש ספק? אין ספק! יש ספק.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה של תפוז אנשים-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם