דמעות של פועלים
הבוקר לעובדי מפעל "פרי גליל" בחצור הגלילית לא תהיה סיבה לקום. כל ההבטחות של ראש הממשלה, של השר לפיתוח הנגב, שר האוצר והרשימה עוד ארוכה - נשארו על הנייר
רוב פועלי פרי גליל הם "פועלי 4,200" או בשפת הסטטיסטיקה: עובדי שכר מינימום. בשנים האחרונות הם פוטרו, הוחזרו, הפגינו, פוטרו, הוחזרו, פוטרו והוחזרו - מסע ארוך של הישרדות בתנאים קשים, כשהאור בקצה המנהרה עבורם הוא שהמפעל לא ייסגר ויהיה להם בשביל מה לקום בבוקר.
היום בבוקר לא יהיה להם בשביל מה לקום. הם יוכלו להמשיך לישון. בעל הבית נשבר וסגר את הבסטה. כל ההבטחות של ראש הממשלה בנימין נתניהו, של השר לפיתוח הנגב והגליל סילבן שלום, של שר התמ"ת, שר האוצר ועוד רשימה ארוכה של מבטיחים - נשארו על הנייר. "גנבו את המפעל", הייתה השמועה שעברה מפה לאוזן, אחרי שנודע שכל תכולת המפעל הועמסה על משאיות באישון לילה ושהשערים נסגרו סופית.
מאז החל המאבק על השארת פרי גליל, ניהלתי שיחות ארוכות עם ראש הוועד, מוטי חזיזה, והעובדות שושנה ברקו ואילנה עמיר. הם תמיד היו במצב נפשי שנע בין ייאוש לתקווה. בחצור הגלילית, כשמפטרים אותך אין לך אלטרנטיבה. אתה נידון לאבטלה, לבטלה, לניוון.
בטקס חגיגי שנערך רק לפני ארבעה חודשים, העניקו פרנסי היישוב לראש הממשלה את התואר "יקיר העיר". המנהיג , שלווה בשיירת מאבטחים, בח"כים ובעסקנים מהפריפריה ומהמרכז, דיבר גבו הה-גבוהה על המאמצים לחזק את הפריפריה. מישהו סינן: "הוא מדבר קילומטרים, עושה מילימטרים".
קופסת האפונה תישאר מוצג היסטורי
בעלי המפעל טוענים שאילו עמדה הממשלה בהבטחתה להעביר את 18 מיליון השקלים שהובטחו להם, המפעל היה ממשיך להתפתח ולשגשג. זכי שלום, הבוס הגדול, ואושיק אפרים, המנכ"ל, השקיעו הרבה כסף בפרי גליל, הרחיבו את מערך הייצור והוסיפו עובדים, אך נאלצו להיאבק במחירי המים המאמירים, בתשלומי הארנונה הגבוהים ובצווים עירוניים שהקשו על תפקוד המפעל.
כמה פעמים במהלך התקופה האחרונה הם הזהירו שאם לא יקלו עליהם, ייאלצו לסגור. הם אמרו באופן ישיר שהם אנשי עסקים שרוצים להרוויח, ואם רשויות המדינה לא ילכו לקראתם, הם יסגרו. לא לקחו אותם ברצינות, אז הם סגרו.
במוצאי שבת בערב
שושנה ברקו אמרה לי בקול שבור שהיא חייבת לסיים את שיחת הטלפון. "אני הולכת למפעל, כולם הולכים למפעל", אמרה . אף שלדמעות אין קול, אני שומע אותן זולגות.
מאז שנקשרתי לפועלי המפעל, אני קונה רק מתוצרת פרי גליל. גם כשאין בי רעב, אני מוריד קופסת אפונת גינה ומחליט לא לפתוח אותה - את קופסת האפונה הזו אני אשמור כמוצג היסטורי, עדות למפעל ותיק עם עובדים מסורים שנסגר בגלל אטימות וחוסר אכפתיות של המדינה. בהפגנה הבאה שבה יזעקו "העם דורש צדק חברתי", יהיה לעובדי פרי גליל מקום של כבוד ליד מיכה שטרית שישיר את השיר: "סוגרים את המפעל. . . בואי נלך הביתה".
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה של תפוז אנשים-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם