שד פנימי אחד פחות
מותו של ג'ון דמיאניוק מזכיר לנו כי השואה היא הג'וקר בחפיסת הקלפים הישראלית ושימוש תכוף בו מוזיל את ערכו ומפחית את התועלת בו
אחרי הכל, יצירת זיקה בין יהודי אירופה בשנות ה-30 וה-40 למצב מדינת ישראל והיהודים בתפוצות בעידן הנוכחי היא, במקרה הטוב, אחיזת עיניים שרלטנית, ובמקרה הרע ספין מסוכן שצפוי לחזור לישראל וליהודים כמו בומרנג.
פראנוית ההשמדה שמקננת בקרב יהודים וישראלים רבים, כמו גם אצל לא מעט אנשי צבא ומדינאים, נטועה על קרקע פסיכולוגית היסטורית מובנת. אחרי הכל, ההיסטוריה באמת התרחשה; יש בתוכנו לא מעט ניצולי שואה, מסמכים ועדויות כדי להזכיר לעצמנו ולעולם את אשר אירע.
ועדיין, הכחשת השואה גם היא קיימת, גם אם אין סכנה ממשית כי תופעת שוליים זו תהפוך לנחלת המרכז האקדמי ותחדור לשיח המרכזי במדינות העולם המערביות.
מותו של ג'ון דמיאניוק אתמול מאפשר לישראל ולישראלים, כמו גם ליהודים רבים ברחבי העולם, לשוב אל עצמם ואל מקורות החרדה ההיסטוריים שלהם ולמחוק דמון סמלי אחד נוסף מהרשימה; פחות שד פנימי לרדוף אחריו.
אחרי הכל, הקשיש האוקראיני/אמריקאי ששירת במחנה ההשמדה סוביבור כעובד בכפייה, לא היה הגרוע בפושעי המלחמה הנאצים, אפילו לא קרוב לכך. ועדיין, אם נבקש מיהודים וישראלים רבים לנקוב בשמותיהם של צוררים נאצים גדולים, שמו יימצא שם לצדם של היטלר, אייכמן וד"ר מנגלה. ולא כך היא.
המרדף אחרי ג'ון
אבל דמיאניוק היה אחד ממאות אלפים שנטלו חלק במנגנון ההשמדה - הוגים, מתכננים, מפקדים, חיילים, אנשי לוגיסטיקה, פקידים, עובדי כפייה ומשתפי פעולה מרצון. כמה מהם הועמדו לדין או נרדפו? אלפים בודדים. יתרתם נהרגה במלחמה, שבה לגרמניה לחיות את חייה החדשים או חיפשה לעצמה התחלה בארץ אחרת.
אבל דמיאניוק, והשערורייה המשפטית שנכרכה בשמו (אף שהייתה זו אחת משעותיה היפות ביותר של מערכת המשפט הישראלית), הוציאו במידה רבה את הרוח מהמפרשים הישראליים לשוב ולצוד פושעי מלחמה נאצים.
מאז ועד היום לא הובא לישראל ולו פושע מלחמה אחד, אף על פי שבעידן זה איתורם ואישוש זהותם קלים מאי פעם. הכווייה נצרבה היטב בתודעתן של ממשלות ישראל, ואלה ויתרו על השקעת משאבים מיותרים במאבקים סמליים והפנו את מרצן של זרועות הביון למאבקים באיומים אמיתיים במקום בשדים מן העבר.
והנה ראש הממשלה, אדם שבקיאותו בהיסטוריה אינה מוטלת בספק, מפלרטט עם הסכנה שבכריכת זכר השואה עם מצבה של ישראל היום - אם כדי ליצוק מעט רגשות אשם היסטוריים על ידיה של הקהילה הבינלאומית, ואם כדי להסביר לעם בישראל ולאוזני העולם הכרויות מדוע ישראל צפויה לצאת לאקט של טירוף.
נתניהו צריך לזכור כי "קלף השואה" הוא הג'וקר היקר ביותר בחפיסת הקלפים הישראלית. שימוש תכוף ובלתי מבוקר בו מוזיל את ערכו, מפחית את תועלת השימוש בו בעתיד ופותח פתח ליצירת זיקה פסולה בין התנהגותה של ישראל בשטחים לבין מעשי הגרמנים באירופה.
שני השימושים הללו אוויליים והרסניים באותה המידה. אולי מותו של דמיאניוק יסייע גם לראש הממשלה להסיר מעל עצמו את צלב השואה שהוא נושא על גבו בעת האחרונה בשם כולנו, אבל לא על דעתנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם