הילד השלישי
השחרור השנתי מרגשי האשמה הלאומיים, לפחות עד פסח הבא
(סומרסט מוהם, "יומנו של סופר")
כל מי שמכיר את החלום האמריקאי (שנקרא חלום משום שאתה צריך לישון כדי לחוות אותו), יודע שחודשיים לפני כל חג, מפמפמות רשתות השיווק הגדולות מידע אינסופי על מבצעי קניות לקראת החג. חג המולד, שבו אתה לא חייב להאמין בישו כדי לרכוש במחירי מציאה מוצרים שאתה ממש לא צריך ואין להם שום קשר לנצרות, רק לקפיטליזם ולחזירות. ביום הזיכרון לחללי המלחמות האמריקאים - בעלך אולי נפל באפגניסטן, אבל אולי זה ישמח אותך לקנות לזכרו זוג נעלי פראדה במחיר מגוחך.
גם אצלנו, מדינה קפיטליסטית - ארץ עולם שלישי עם היי־טק - כבר השתרשה המסורת הזאת, ומשום שאצלנו רק העשירים עומדים במחירי המבצעים, אנחנו שדרגנו את קניות החגים למבצע התחסדות עממי - מכירת הרעב במבצע חד פעמי לקראת הפסח, תחת הסיסמה החמודה "יחד נדאג שאף ילד לא יישאר רעב בחג".
מכיוון שכל החגים הדתיים בכל הדתות מבוססים על רגשי אשמה משפחתיים, אנחנו שדרגנו את זה, ובכל פסח אנחנו מציעים לתמוך ברעבים ובעניים, כל מה שאתם מתבקשים הוא להתקשר לאיזו כוכבית עם ארבעה מספרים ולתרום 18 שקל, ואחר כך להשתחרר מרגשי אשמה עד לחג הפסח הבא.
ביום שישי שעבר, בכתבה נוטפת חמלה דביקה בעיתון של המדינה, בשיתוף עם אגודת "פתחון לב", בחר צמד עיתונאים, שיודעים את העבודה, במשפט פתיחה כואב: "כדי להיכנס לדירה של מירית, יש לדלג על שלולית ביוב".
ואז מגיע ה"סיפור האנושי": אישה בת 45, אם חד הורית לחמישה ילדים קטנים, עם עבר של אישה מוכה, עם תמונה עצובה של המשפחה עם הגב למצלמה, וציטוט מתאים של מירית: "המקרר לגמרי ריק, לפעמים הילדים לא הולכים לגן, כי אין לי סנדוויצ’ים לתת להם...".
כפי שהבנתי, ארגון "פתחון לב" והעיתון של המדינה כבר הצילו את המשפחה הזאת, ואם כולנו נתרום יפה, ייתכן שבפסח הָשַׁתָּא עשרת אלפים משפחות יקבלו "סלי מזון", ואם אין
ובכל זאת, מלבד המשפחות בנות המזל האלו, על פי הסקרים האמינים והמעודכנים, עדיין יישארו לנו פה עוד 35 אלף משפחות רעבות. ולאן נוליך את הבושה ואת החרפה מול המספרים המביכים האלה: בארץ ישראל, שהתחילה כמדינה סוציאליסטית בעלת חזון חברתי ושוויוני, כשאתם קוראים את הסטטיסטיקה הזאת, ואולי מכרסמים איזה שוקולד פרה תוך כדי קריאה וממלטים אנחת הזדהות, קיימים בינינו 1.8 מיליון ילדים רעבים, ואתה לא צריך להיות מינה צמח כדי לחשב שלפי הנתון המחריד הזה, אחד מכל שלושה ילדים משתופף מתחת לקו העוני, והילד הזה, הילד השלישי, אולי אפילו לא יודע שאצלנו "סל הכיבוש" כבר החליף מזמן את "סל המזון".
"היזהרו מבני העניים שמהם תצא תורה", מזהיר התלמוד הבבלי, ואכן אני מאוד מקווה שילד שלישי אחד כזה יצמח לתפארת, וינהיג את המהפכה החברתית שנכשלה, לדעתי, רק בגלל הסטריליות והרצון להתחבב שלה. והילד הרזה הזה יעמוד במלוא רזונו על כיסא בכיכר המחאה ויגיד את הדבר שמהפכני הקיץ שעבר לא העזו להגיד:
"ערב טוב, חברות וחברים, קראתי כל מיני ספרים, וחשבתי על זה הרבה, ולמרות שאני לא מתמודד בשום בחירות כי בקושי יש לי כמה שקלים לפיתה עם חמוצים ואני גם לא בפייסבוק, אני חושב שכולנו יודעים לאן הולך הכסף.
"במהפכות רבות בהיסטוריה רק הדת מנעה מהעניים להרוג את העשירים, והדת של המדינה הזאת היא הצבא והביטחון. ממשלת הכוח המשחית מפחידה שבעה מיליון יהודים, כדי שלא ישמיעו קול כשרוב כספם זורם לאחזקת קולוניות ובשמירה על 250 אלף מתנחלים שתקועים ביניהן כעצם בגרון האימפריה. וזה כנראה חשוב יותר למדינה מכמעט שני מיליון ילדים רעבים".
כשמדינה שלמה סוגדת לעגל הזהב של הכוח הצבאי, הילד השלישי הרעב אינו נספר, וערכים מתהפכים. בספר מרופט שגנבתי מסטימצקי קראתי את משנתו של פרופסור ישעיהו ליבוביץ’, שהסביר כיצד ערכים משתנים ולכל משטר יש ערך עליון משלו.
"במלחמת העולם השנייה ביפן", הוא כתב, "הערך העליון היה ‘למות בשביל הקיסר!’, ובאותו הזמן באמריקה, הערך העליון של הגברת אלינור רוזוולט היה ‘ספל חלב לכל ילד’". ולפי איך שזה נראה היום, אנחנו כבר בחרנו באופציה היפנית.
ואם הילד השלישי המהפכן יחפש סיסמה פחות עממית ויותר מסוכנת מ"העם דורש צדק חברתי", הוא יבחר ב"השלום זול יותר ממלחמה".
במקום שנקיים שיחות שלום או נשאף לפתרון מדיני, אנחנו עדיין מחפשים "מי התחיל עם מי", ובכל פעם כשאנחנו מסכלים איזה פעיל מעזה, וכתגובה אוטומטית נשלח אלינו טיל קסאם (300 דולר פחות מהתקציב של הפלסטינים, שכנראה גם הם בחרו באופציה היפנית, ואת הילדים הרעבים שלהם אנחנו לא סופרים), מיד מופעלת ביעילות סוללת "כיפת ברזל": מאה מיליון דולר. סכום שיכול לפתור את אסון הרעב אצלנו, רק תחשבו כמה "סלי מזון" אפשר לרכוש בסכום כזה.
אלא שכל עוד נמשך הטנגו המחריד בין טילים יקרים, פחד המוות ישתק כל רעיון לא אלים, לרווחת בני האדם ולא לניסוי כלים, לשני עמים שכבר התרגלו לחיות עם אחוזי ענק של עוני מרוד.
גם אצל הנוצרים זה היה איזה ילד שלישי שהקים דת שאחד מעקרונותיה, לפי הבשורה על פי השליח מתי, הוא: "אשרי עניי הרוח כי להם מלכות שמים", אבל במלכות שלנו אף אחד לא מביט לשמים, רק מחפש שטחים מוגנים.
ועד שנצא מהמקלטים למהפכה שמעיזה לומר דברים אמיצים ומסוכנים, המצב והרעב יונצחו לדורות הבאים, שבהם כל ילד שני יהיה רעב, והאזרחים המפוחדים ימשיכו להאכיל טילים ולא ילדים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם