פרדוקס האוכל של ישראל טרם נפתר
למרות העיסוק האינטנסיבי במתכונים ובבישולים לקראת חג הפסח, המושג "תרבות קולינרית ישראלית" רחוק עדיין מלהיות מוצר מגובש
לענייני האביב, עם ישראל מתפנה למחרת הסדר וממלא את הכבישים המעטים של המדינה הארוכה והצרה שלנו בשיירות מכוניות. שאלת החירות מופשטת למדי. המצות מרמזות שבפסח יש לנו סיפור עם אוכל.
הסדר עצמו הוא חגיגת אוכל, והימים לפני הסדר מלאים כתבות ותמונות של אלה שאין להם אוכל לחג ונאלצים לעמוד בתורים ארוכים וגלויים לעין כל בעמותות "מתן בסתר".
הבריחה המדורגת לאורך השבוע מפירורי החמץ במרכולים, במסעדות ובצבא ממקדת גם היא את העיסוק בחג בענייני מזונות. ספרי הבישול פורחים לקראת החג, ואחד העיתונים הקדיש מוסף שלם לתרבות האוכל הישראלית שבוע לפני הסדר.
בסדר עצמו מתרוצצות מסורות קולינריות. ההגמוניה האשכנזית הדועכת עדיין שומרת על הגפילטע והקנידלעך, הפולקע והחריין (החזרת) – מאכלים מזרח-אירופיים כסמלי החג – אבל בבתים רבים מולכות בכיפה חלופות מעדות שונות ומתרבות המזון בעולם.
בסדר שלי עמלנו גם על וריאציות צמחוניות וטבעוניות, לצד אוכלי הבשר, ונראה שהמגזר הצומח (תרתי-משמע) הזה העסיק את בשלני החג בבתים רבים.
כל אלה משקפים את אחד הפרדוקסים של התרבות הישראלית – היא אולי נוגעת בשמים, אבל עסוקה מאוד בצלחת. הלכות הכשרות ממלאות מדפי ספרים שלמים.
זה קורה גם בחנוכה (סופגניות, לטקעס וספינג'ים), בפורים (אוזני המן) וכמובן ביום העצמאות, שבו המדינה הופכת למלכודת ריח בשר חרוך.
הפרדוקס הוא שהעיסוק האינטנסיבי במזון היה אמור ליצור כאן תרבות אוכל ישראלית מפוארת. ובכל זאת, השאלה "מהו אוכל ישראלי" זוכה בדרך כלל לתשובות מגומגמות.
אדם הנכנס למסעדה יכול לבקש מזון בשלל שפות: שניצל בגרמנית, ספגטי באיטלקית, חומוס בערבית, סטייק באנגלית, סושי ביפנית והרשימה חלקית.
השפה מלמדת שאנחנו מחפשים מזון הנושא בריחותיו ובטעמיו מסורות קולינריות מגובשות במקום לחפש את המקום שבו נוצרת מסורת קולינרית נבדלת. הדעה שרווחה בעבר היא שסלט הירקות הישראלי (שאינו סלט ערבי, שהוא דק ומתובל יותר בעשבים) הוא תמצית תרבות המזון הישראלי.
גם המותג הזה בירידה, ובמקומו אנחנו אוכלים חסה כדרך הצרפתים במה שקרוי "סלט ירוק" או מעמיסים גבינה בולגרית על הסלט היווני. המזון שהגיע הנה כמסורת יהודית הפך למותג אתני, והתרומה שלו לגיבוש התרבות הקולינרית המשותפת מוטלת בספק – וראו כמשל את שלל הגרסאות לחמין.
מה זה אומר עלינו? ראשית, שאנחנו אוהבים לאכול. היהודים אף פעם לא התנזרו מהנאות הגוף או בזו להן.
שנית, שהמסורת הישראלית-יהודית סוגדת עדיין למקום שממנו באה – הטקסטים והמילים – ומשאירה את פיתוח המסורות הגשמיות לעמים אחרים. זו אחת הסיבות לכך שבתחום הלשוני, המותג העברי-ישראלי מגובש הרבה יותר מתחומי תרבות אחרים.
צריך לזכור שהפרויקט הציוני, דהיינו יהודים מקימים חברה ותרבות בארץ ישראל, הוא פרויקט צעיר, כמעט ינוקא במונחים היסטוריים, בן למעלה ממאה שנה. קצת סבלנות, ויצמח כאן אוכל ישראלי, ואולי אפילו נשווק אותו לגויים. זו אחת הסיבות לכך שבתחום הלשוני, המותג העברי-ישראלי מגובש הרבה יותר מתחומי תרבות אחרים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם