תקועים במלחמה הישנה
בשעה שהפלסטינים פיתחו אסטרטגיה חדשה ופחות אלימה, ישראל מקובעת בתבניות הישנות ומכה בפטיש כבד על שלושה זבובים בנתב"ג
אולם מכל זה לא נשאר דבר. הממשלה הנחיתה פטיש במשקל עשרה קילוגרמים על שלושה יתושים שאיימו לעקוץ, ואפילו לא הגיעו לכך. כבר מזמן לא היה חוסר פרופורציה כזה בין האיום לבין המענה לו.
המשרדים השונים פעלו בדרכם הגמלונית, כאשר בעורפם נושף מבקר המדינה. טרם יבש הדיו מעל הדוח על משט המרמרה, שטרם הוגש, וכבר נצפה דוח חדש. לכל המעורבים בפרשת המשט הייתה סיבה לדאגה, ואת דאגתם הם השקיעו ביירוטו של מה שקרוי "המטס הפרו-פלסטיני".
ישראל מסרבת להבין שכללי המשחק השתנו. גרוע מכך, לא היא קובעת אותם, אלא הפלסטינים. מאז הוכה הטרור באינתיפאדה השנייה בחרו הפלסטינים באסטרטגיה של לחימה לא אלימה. המטרה לא השתנתה והיא מכוונת להשגת מדינה לפלסטינים בגבולות 67'.
אולם האמצעים השתנו, והם מיועדים לפגוע במעמדה הבינלאומי של ישראל, בלגיטימיות שלה, בכלכלתה ובמכלול ענייניה האזרחיים. וכך היינו עדים בעת האחרונה למצעד, למשט, למטס ולמופעי תעמולה במסגרת "שבוע האפרטהייד הישראלי". הפלסטינים מתחמקים מהעימות הפיזי "בשדה הקרב", והם בוחרים זירות אחרות שאין בהן דם ואש ותימרות עשן, אבל פוטנציאל הנזק שלהן לישראל גדול לא פחות.
זוהי מלחמה על התודעה, הן של הפלסטינים עצמם, הן של הציבור בארץ והן של דעת הקהל העולמית. אולם בעוד הפלסטינים עוסקים במלחמה החדשה, ישראל עדיין מקובעת במלחמה הישנה, ולכן מול "האיום" של כמה פעילים פלסטינים להגיע לישראל ולעבור דרכה לבית לחם היא מציבה בשדה התעופה מאות רבות של אנשי ביטחון במדים וללא מדים וצובעת את שער הכניסה שלה בצבעים מיליטריסטיים.
האמת היא שלישראל יש כלים, והיא יכולה בהחלט להתמודד בזירה זו עם הפלסטינים, אולם היא מעדיפה לבחור באופציות הישנות, שאינן דורשות חשיבה חדשה ויצירתית. המכתב שהגישה ישראל לפעילים, ולפני כן לתקשורת הישראלית, הזמין אותם לנסוע לסוריה, לאיראן או לעזה.
והנה טעות טיפוסית: אנחנו שייכים אמנם גיאוגרפית למזרח התיכון, אולם תרבותית מקומנו במערב הדמוקרטי והליברלי. בכך שאנו משווים בינינו לבין סוריה, איראן או חמאס, אנו מעקרים את ליבת ההבדל בינינו לבינן ובכך יוצרים גזירה שווה בין אותן ישויות לבין ישראל. אנחנו צריכים להבליט את הערכים המייחדים אותנו ולא להשוות בינינו לבין אותן מדינות חשוכות הממוקמות באזורנו.
את כל משתתפי המטס, לאחר שהגיעו, ישראל הייתה צריכה להוביל לבית לחם ולהפקידם בידי הרשות הפלסטינית. מאותו רגע אין לנו עניין בהם. לא היה נגרם כל נזק למעמדנו הבינלאומי או לביטחוננו. לעומת זאת, ההתרגשות הגדולה בשדה התעופה והחששות הכבדים שהפגינו כוחות הביטחון מפני המטס גרמו לישראל להפסיד בעוד קרב אחד במלחמה על התודעה, וחבל.
הכותב הוא חבר כנסת מטעם קדימה ודובר צה"ל לשעבר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם