הילד של חלקנו

מיוחד – 64 סמלים ישראלים: מקרה גלעד שליט הוא מקרה שבו העבר וההווה התנגשו זה בזה בקול רעש גדול

שי גולדן | 25/4/2012 15:41 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
הנה בוחן פתע קצר בטריוויית חדשות: באיזו שנה הושב גלעד שליט לישראל, 2011 או 2012? אם גם אתם, כמוני, מופתעים לגלות שהתשובה הנכונה היא 2011, ושלמעשה חלפו כבר שבעה חודשים מאז היום ההוא, ההיסטורי זוטא, אתם כנראה שייכים לחלק של האוכלוסייה בישראל שהמדינה וקצב האירועים בה מתרגשים עליו באופן מהיר מדי.

יש קונפליקט אינהרנטי בתפיסת הזמן של הישראלים. מצד אחד, ישראל היא מדינה שמחרפת את
נפשה על זכותה לחיות בעבר; להשתעבד למיתוסים נושנים, להתיישב במקומות שכף רגלו הראשונה של יהודי דרכה בם לפני חמישה מילניומים ולבסס את האתוס של קיומה על אירועים היסטוריים מכוננים דוגמת השואה וגירוש ספרד; אבל מהצד השני, אין מדינה בעולם, נדמה, שמקדשת את ההווה יותר מישראל זו.

העתיד, המבט הצופה אליו, שיקולי המדיניות הנגזרים כתוצאה מהתכוננות לקראתו, כולם דומים להולוגרמה מרוחקת, מעין חזון תעתועים שרבים סבורים שאפשר שלעולם לא יתממש. אחרי הכל, ראו את שקיעתה של המדינה בכל תחומי החיים; הביטו בהתפוררות של מרבית הגזרות הלאומיות הישראליות; שורו וראו באיזו קלות דעת מתמודדים היושבים בארץ זו עם האתגרים הדרמטיים שמזמן להם העתיד שמעבר לפינה ועם הקונפליקטים העמוקים שמאיימים עליה מבית. ועדיין: שאננות. או לכל הפחות, איזו אופטימיות שוטה, שניתן להחליף במילה "אדישות“ על נקלה כדי לתארה. 
דמעות האם השכולה מול דמעות האם המצפה לבנה

מקרה גלעד שליט הוא מקרה שבו העבר וההווה התנגשו זה בזה בקול רעש גדול. בפינה אחת של הזירה: האתוס, המיתוס, המעט שעדיין נותר מערך החברות, הסולידריות, המחויבות של המדינה לבניה, של צה"ל ללוחמיו - בקצרה: כמעט כל הערכים שעל ברכיהם חונכנו בארץ הזאת; בפינה השנייה של הזירה - התאווה לסיפוק מיידי, מלחמות היהודים, הוויכוחים הפוליטיים הפנימיים, השיקולים האסטרטגיים, הציניות הציבורית לצידה של אחותה התאומה - הסנטימנטליות הבלתי מתפשרת. דמעות האם השכולה מול דמעות האם המצפה לבנה; העיקרון "לא משאירים חייל ישראלי פצוע בשטח", לעומת התועלתנות "האסטרטגית"; הדם על ידי המחבלים מול הדם החם הזורם בעורקיו של רב טוראי גלעד שליט.

ומכונות הדימויים - בוכנות הענק המשנעות על גבי עמודי העיתונים ועל דפי הרשתות החברתיות: "הילד של כולנו", לצד תמונתו של "סמל" אחר - רון ארד. סמל למה בדיוק? סמל למה הוא רון ארד?

אם כבר להפקרות ישראלית. לטיפשות. לשאננות. וסמל למה הוא שליט? לנרפות ידיים מיום ששב (טוען מחנה אחד), לשיקול דעת לאומי שפוי (טוען מחנה אחר).

אין דרך לצאת מזה - ישראל היא מדינה שאינה מסוגלת לכונן עוד סמלים. אין בה מקום למיתוסים או לאתוסים מקודשים. את הכל משטח מכבש הענק של ההווה, של הוויכוח הפוליטי, של האידאולוגי הצר. וכך, כמו כל דבר אחר שהתחולל כאן מאז מלחמת יום הכיפורים, גם האפיזודה של גלעד שליט תתאדה כלא הייתה, תישכח לבלי שוב. לא מכיוון שאין לה חשיבות, לא מפני שאין מה להסיק ממנה, רק בגלל שבישראל של היום אי אפשר להסכים על שום דבר, בטח לא על סמלים.

לכן הולכים על בטוח - מחיקה מהזיכרון, או מיקום במוסף "איפה הם היום?" שבטח יתפרסם בעוד עשר שנים מהיום. שליט יככב בו. אבל כקוריוז. לא כסמל. ואולי זו הסמליות של מקרה שליט - שבישראל של היום דינו של כל סמל להפוך לקוריוז.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

שי גולדן

צילום: .

בן 40, סגן עורך מעריב

לכל הטורים של שי גולדן

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים