זוכר את הטרגדיה הפלסטינית
עצמאות בשבילי היא מושג חמקמק שעבור מגזר שלם, המגזר הערבי, אינו קיים באמת
אותם פלסטינים מצאו את עצמם בן לילה חיים חיי פליטים במדינות ערב ואחר כך בכל העולם. אני לא בטוח שדור הישראלים החדש מכיר את הגלות הפלסטינית, אבל אני מקווה שכל אחד מהצעירים הישראלים היהודים ידמיין לעצמו שהוא או בני משפחתו נעקרו מביתם ומצאו את עצמם ללא קורת גג, ממתינים בתור ארוך לחסדי סוכנות הפליטים הבינלאומית שחילקה לחם ומים.
לדאבוני, 64 שנים חלפו ולטרגדיה האנושית טרם נמצא פתרון. עמי עדיין תחת הכיבוש ובלי זכות הגדרה עצמאית. בניגוד למה שחושבים, הגעגועים לחזור למולדת מתגברים ומכאיבים יותר עבור הפליטים וצאצאיהם וגם הסבל הולך ונהיה קשה יותר מול ההתקפות וההשפלות שאנו חווים.
המוזיקה ברחובות, מאות אלפי הדגלים, המנגלים עמוסי הבשר, כל אלו מעוררים בי כעס וכאב, אפילו יגון. הם מזכירים לי מיד מהי העצמאות הישראלית עבור הפלסטינים. זהו כאב בוטה כל כך, עמוק כל כך, כי הוא נוגע אליי אישית.
ב-48' עצמאות ישראל חצתה את משפחתו של סבי פאנדי שנתקע בירדן עם חלק מילדיו ואילו אשתו עיישה נתקעה
עם חלק אחר מהילדים בישראל והיא עדיין חצויה.
המדינה שמנעה מסבי העקור לחזור התייחסה אליו חיש מהר כאל נפקד והפקיעה ממנו 112 דונם שהיו בבעלותו. אני מוצא את עצמי וגם את בני בן ה-23 חסרי אונים מול הבעיה של מחסור במגרשי בנייה.
אדמותינו בכפר כנא הן במרחק של אבן ממני אך אסור לי לבנות בהן כי הן הפכו להיות נכסים של "מנהל מקרקעי ישראל". אז שמישהו יגיד לי - האם לחגוג עם מנגל יחד עם ילדיי באדמה הזו או שאני צריך לחפש לעצמי מקום אחר על שפת הכנרת?
ביום הזה אני נזכר במסך הברזל שישראל בנתה כדי להעלים את הנרטיב הפלסטיני הן מאזרחיה היהודים והן מאלו הערבים. כי גם בבתי הספר שלנו מלמדים היסטוריה סלקטיבית ומכוונת. בטוחני שזאת הרגשתם של אלפים רבים כמוני שמאמינים שללא הכרה ישראלית בטרגדיה הפלסטינית, ההתפייסות תישאר חלום רחוק ותיוותר מלאכותית - בדיוק כמו האזרחות שלי.
ובכל זאת, כדי להתחיל דף חדש ולהיות שותף לחגיגות העצמאות לא די בדיבורים. אני מחכה שהמדינה תהפוך להיות מדינה אזרחית, שתפסיק את מלחמותיה ותאפשר לנו, הערבים, להיות חלק ממנה כאזרחים, לא כסכנה ביטחונית.
רק כאשר נקבל אזרחות אמיתית ולא פיקטיבית נחיה בשותפות אמיתית ובלי לכפות עליי ניסיון לא אנושי לצאת מגדרי ולהתכחש לעצמי.
הכותב הוא עורך העיתון " חדית אנאס" שיוצא לאור בנצרת
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם