הכשר לאבו מאזן
סוף שבוע מצוין לאבו מאזן: גם הנשיא וגם ראש השב"כ לשעבר נתנו הכשר לתעמולה הפלסטינית. מחובתנו לשמוע לדיסקין אך לא לאמץ עמדתו
כל שעליה לעשות הוא לקחת את השניים הללו, לפרסם את דבריהם במודעות ענק בעולם ולתת לדעת הקהל העולמית לעכל את החומר.
שמעון פרס הבהיר ביום העצמאות ש"אבו מאזן באמת רוצה שלום עם ישראל". לא עברו יומיים, ויובל דיסקין הכריז ש"לממשלה אין עניין לדבר עם אבו מאזן".
עשרות מיליוני דולרים של משרדי החוץ וההסברה ועוד עשרות גופים אחרים שהושקעו בניסיונות לשכנע שישראל רוצה שלום והפלסטינים מסרבים - ירדו לטמיון.
אלה לא הפלסטינים שטוענים את הדברים הללו, ולא עיתונים עם מסורת עוינת. אלה נשיא מדינת ישראל וראש השב"כ. מלאכתם של רשעים נעשית על ידי טיפשים. שמעון פרס היה ונותר חתרן בלתי
בדרך כלל זו הייתה חתרנות חיובית. פה ושם זו חתרנות פוגעת. משום שכאשר נשיא המדינה אומר שאבו מאזן "באמת רוצה שלום", ולא אומר את הדברים הללו עם ראש ממשלת ישראל, הרי שהמסקנה האחת והיחידה היא שנתניהו אינו רוצה שלום. ואז מגיע דיסקין, ואומר את הדברים בצורה המפורשת ביותר.
ישראל היא דמוקרטיה. במסגרת השיח הדמוקרטי נאמרים הרבה דברים. לא פרס ולא דיסקין התכוונה לשרת את התעמולה הפלסטינית.
אבל זו התוצאה המיידית של הדברים שלהם. הם לא קידמו את השלום במילימטר אחד. הם כן הפכו את נתניהו לאויב השלום ואת אבו מאזן לרודף שלום.
פרס ודיסקין לא התכוונו. רחוק מכך. אלא שהם העניקו מתנה אדירה למערכה האנטי ישראלית. העניין הוא שעם כל הכבוד לשניים הללו, יש גם עובדות.
ב-2008, עוד לפני שהיה ברווז צולע, הגיש אולמרט לאבו מאזן הצעה שקשה לסרב לה. אבו מאזן סירב. הדברים מופיעים במסמכים פלסטיניים שהודלפו. לפרס אין לו שום מידע חדש על שינוי בעמדה הפלסטינית.
הסיפור של דיסקין קצת שונה. הוא איננו סוחר אשליות. הוא היה שם. וכאשר יותר מדי אנשים שהיו שם משמיעים בדיוק את אותו פזמון, אז אין שום צורך לאמץ את העמדה שלהם. אבל חובה, חובה לאומית, להקשיב להם.
אבו מאזן איננו פרטנר לשלום. לא כרגע. אלא שההתנהלות של נתניהו בשנתיים האחרונות מסירה את האחריות מאבו מאזן.
מי שמתעקש על המשך הבנייה, גם מעבר לקו ההפרדה, ומי שמתעקש על "הכשרת המאחזים", בניגוד להתחייבויות מפורשות של ישראל - אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיו. הוא אינו משרת את האינטרס הלאומי. הוא פוגע בו.
החיבור בין דברי פרס ודיסקין מכניסים את נתניהו לבעיה קשה. הרבה יותר גדולה ממה שנדמה לו. הוא משלה את עצמו ש"הנושא הפלסטיני ירד מסדר היום העולמי".
לא רק שלא ירד, אלא שהוא חי ובועט. הדברים של דיסקין הם על תקן בעיטה. ואולי לא רק בעיטה. זו הייתה בעיקר זעקה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם