גברים בממשלה, פמיניסטיות באופוזיציה
יש משהו לא בריא בפמיניזציה של השמאל, שהיה פעם ביטחוניסטי למהדרין, עד שלפעמים נראה כי ההטיה השמאלית אצל מנהיגות הפמיניזם המיליטנטי חזקה אפילו יותר מהצורך להגן על נשים מעברייני מין
צירוף מקרים? לאו דווקא. לחלוקה המסורתית בין שמאל לימין נוסף בעשורים האחרונים פן מגדרי מובהק. סקרים בישראל ובארה"ב מראים רוב גברי בקרב מצביעי מפלגות הימין, ורוב נשי אצל מצביעי מפלגות השמאל.
האם זה אומר שנשים הן יותר שמאלניות באופן טבעי? לא בהכרח. דומה שהרבה נשים פשוט התרגלו לציית לעיתונאיות ולעסקניות הפמיניסטיות בכל עניין ודבר. העסקניות – רובן ככולן נשות שמאל מובהקות – קראו לנשים להצביע לציפי לבני בבחירות הקודמות, ונשים רבות אכן עשו זאת. בבחירות הבאות יקבלו הנשים, מן הסתם, הנחייה להצביע ליחימוביץ' וגלאון.
ההנהגה הפמיניסטית אף הצליחה לקחת רעיונות אסטרטגיים-צבאיים ולעטוף אותם בנייר אריזה מגדרי. כאשר שלי יחימוביץ' וכרמלה מנשה ניהלו מתוך אולפני "קול ישראל" קמפיין ליציאה מיידית של צה"ל מלבנון בשנים 1997 – 2000, רעיון הנסיגה הוצג כמשהו שמייצג "חשיבה נשית".
אין הצדקה אמיתית לאמירה הזו: אישה הרי יכולה להעדיף שצה"ל יחזיק רצועת ביטחון בלבנון, בדיוק כמו שגבר יכול להעדיף את ההיפך.בהצגת רעיון הנסיגה כביטוי ל"חוכמה נשית" יש חנופה לנשים, אבל יש גם הונאה, וביטוי של חוסר כבוד ליכולת של הנשים הישראליות לחשוב באופן עצמאי.
האם לא היה ראוי לשאול את הנשים לדעתן לפני שמדברים בשמן? לא זכור שיחימוביץ' ומנשה ערכו משאל או סקר בכדי לבדוק אם נשים באמת מעדיפות שצה"ל יצא מלבנון באופן החפוז שבו עשה זאת.
בהחלט ייתכן שאם היו שואלים אותן, נשים רבות דווקא היו מעדיפות את צה"ל בדרום לבנון, מאשר את נסראללה עם הטילים שלו. ייתכן גם שרבות מהן היו מעדיפות שצה"ל יישאר בעזה, במקום שנספוג משם גראדים על באר שבע, אשדוד ואשקלון. ואף על פי כן, גם ההתנתקות קיבלה תמיכה אחידה משכבת ההנהגה הפמיניסטית, שמתנגדת אוטומטית לכל פיתרון צבאי ו"מאצ'ואיסטי".
לפעמים נראה כי ההטיה השמאלית אצל מנהיגות הפמיניזם המיליטנטי חזקה אפילו יותר מהצורך להגן על נשים מעברייני מין.
מצד אחד, נציגות התנועה בעיתונות ובפוליטיקה רואות חשיבות עצומה בכל מקרה שבו יהודים – ובמיוחד אישי ציבור וקצינים בכירים – חשודים בעבירות מיניות.
מאז ששונו החוקים לגבי עבירות מין אנו חווים פרשיות כאלה בתדירות גבוהה, ותמיד הן משאירות טעם מוזר: תמיד משתמשים במילים "אונס" ו"תקיפה מינית" בצורה שנראית מאולצת. תמיד המתלוננת נקראת "הנאנסת" מהרגע הראשון. תמיד הפוליטיקאיות והעיתונאיות מעורבות עד הצוואר בהליכים הפליליים ומנהלות את המשפט מעל דוכן הכנסת ובעיתונים.
מצד שני, כאשר החשוד אינו יהודי, העסקניות נוטות להיאלם דום – גם במקרים מובהקים של אונס אלים ואכזרי. אני מדבר על מקרים כמו שתי התקיפות האחרונות בתל אביב. ביום שלישי אחר הצהריים, יחימוביץ' פירסמה סטטוס פייסבוק זועם – לא לגבי מקרי האונס, אלא לגבי נתן אשל, שהקשר המתמשך בינו לבין ראש הממשלה "מגביר את תחושת הייאוש של נפגעות ומוטרדות" לדבריה.
נדמה שאפשר היה לצפות גם לאמירה המחזקת את נשות תל אביב אחרי שני מעשי אונס נוראים ב-72 שעות, ודורשת מהרשויות פתרונות.
יש משהו לא בריא בפמיניזציה של השמאל, שהיה פעם ביטחוניסטי למהדרין. אולי זה לא מקרה שציפי לבני – שעברה פמיניזציה רצינית בשנים האחרונות – לא הסכימה לשבת בממשלה של נתניהו, ואילו מופז כן הסכים. הגברים מזהים את הסכנה החיצונית ומבינים שצריך להתאחד מולה. אבל כנראה שמבחינת הפמיניסטיות המיליטנטיות – הסכנה האמיתית היחידה היא הגברים היהודים עצמם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם