כל האמצעים כשרים
תלונת הסרק שהגיש אליעד שרגא במשטרה כדי למנוע ביקורת עיתונאית עניינית עליו מהווה שפל תקדימי ומסוכן במלחמה נגד חופש העיתונות
לפי התלונה, פרסם "מעריב" בשבועות האחרונים שני פרסומים "שקריים" הנוגעים לעניינו של עורך הדין אליעד שרגא, יושב ראש ומייסד התנועה, כחלק ממלחמה המתנהלת בין שני הגופים - "איי-די-בי" והתנועה לאיכות השלטון.
עליי להודות כי אינני בקיא בפרטיה של איזושהי "מלחמה" המתנהלת בין הגופים. למעשה, אינני יודע דבר וחצי דבר על עימות, גלוי או סמוי, המתקיים בין שני הגופים הללו. אם קיים עימות כזה, איש במערכת "מעריב" לא עודכן בפרטיו מעולם. אולם כמה דברים אני יודע בוודאות לומר:
שתי הכתבות שהתפרסמו בעניינו של מר שרגא במוסף עסקים מעלות שאלות קשות מאוד, טעונות בירור והתייחסות רצינית, בהיבט הציבורי. אחרי הכל, בפרסום הראשון חשף גידי ליפקין את פרטיה של תביעה הדדית שמנהלים שרגא (הפרטי, לא היו"ר) והקופה לתגמולים ופנסיה של עובדי הסוכנות היהודית לארץ ישראל בבית משפט השלום בתל אביב.
פרטים שבמקרה הטוב (די לקרוא את התייחסותו של בית המשפט לאופן התנהלותו של שרגא בפרשה כדי להבין איזה ריח מדיף העניין) יש בהם לשפוך אור עגום מאוד על התנהלותו של עורך הדין המפורסם, ובמקרה הרע להצריך את חבריו לתנועה המכובדת שבראשה הוא עומד לדרוש ממנו לא מעט הבהרות.
אולם הפרסום השני, בעניין הסכסוך שהתגלע בין עורך הדין - הידוע בלהיטותו להתייצב בבית המשפט בכל פעם ששלטון החוק או המנהל התקין מצוי בסכנה - לבין יוסי דסקל, מנכ"ל חברת "בומברדיה" ישראל, הוא המטריד באמת.
מעריב חשף בגיליון שישי שעבר את סיפורו של דסקל, לשעבר ראש זירת טרור באמ"ן-מחקר (שמוכן, אגב, להיבדק בפוליגרף ולהעיד בבית המשפט על אמיתות דבריו), שפנה ליושב ראש התנועה למען איכות השלטון מתוך כוונה לקבל סעד של צדק ופגש לתדהמתו את עורך הדין הפרטי שרגא, אשר לפי דסקל הציע לו לרתום את התנועה לאיכות השלטון למאבק תמורת העברת
אם הדברים הללו נכונים, עורך הדין שרגא אינו יכול עוד לכהן ולו ליום אחד כיושב ראש העמותה הציבורית. גם אם הדברים נכונים באופן חלקי בלבד, מוכרח שרגא להשעות את עצמו מתפקידו לאלתר ולאפשר לוועדת בדיקה חיצונית לחקור את העניין ולנקות אותו מכל כתם. העובדה שבמקום זה הוא רותם את התנועה לאיכות השלטון לצורך הגשת תלונה במשטרה נגד בעל השליטה בקבוצת "איי-די-בי" אינה רק מוזרה ופגומה, אלא גם מעלה ריח בעייתי מאוד.
אחרי הכל, הפרסומים לא נגעו לפעילות התנועה (שתפקידה הציבורי חשוב מאוד בעיני כולנו כאן במעריב), אלא רק בזו של עורך הדין שרגא. ואם כך, מה לתנועה כי תלין? מדוע לא ניגש האזרח הכועס שרגא לתחנת המשטרה והגיש את התלונה, אלא בחר להסתתר מאחורי התנועה שבראשה הוא עומד? לא ברור. ואולי, בעצם, ברור לגמרי.
אין צורך בהיות האדם מומחה לפלילים כדי להבין את מטרת המהלך של שרגא - הילוך אימים על כלי תקשורת בישראל, מתוך מטרה להשתיק אותו ולמנוע ממנו את לחשוף את האמת ולעשות עבודתו נאמנה. "יצירת מאזן אימה" קוראים לצעד הזה במערכת הצבאית והמדינית. במערכות אחרות יש למהלך הזה של שרגא כינויים אחרים.
הכתבות שפורסמו במעריב בעניינו של שרגא הגיעו למערכת בדרך שבה סיפורים עיתונאיים מגיעים למערכות עיתונאיות. מקורות פונים לעיתונאי ומספרים סיפור. העיתונאי חוקר, בודק, מצליב נתונים, מאמת עובדות, מעביר את הטקסט למבחן היועץ המשפטי - ורק לאחר שכל השלבים הללו צולחים, הכתבה רואה אור לפי שיקולים מערכתיים ענייניים.
יסכים כל אדם בר דעת כי דמות בעלת פרופיל ציבורי כה גבוה, אדם שהפך את עצמו ואת תנועתו למוסדות מוכרים בכל בית, הוא אדם שזכות )למעשה, חובת( הציבור לדעת פרטים הנוגעים להתנהלותו, אם נפל בה פגם. אני מבקש למצוא עיתונאי אחד בישראל שלא היה עט כמוצא שלל רב על הסיפור המטריד שסיפר יוסי דסקל לגידי ליפקין.
עיתונאי או עורך שהיה נמנע מלהביא את הסיפור הזה לידיעת הציבור היה מועל בתפקידו. חד וחלק. ברור כשמש בצהרי היום כי הסיפורים הללו יותר מאשר ראויים לפרסום. הם מוכרחים לראות אור. וזו העובדה העקרונית והחשובה ביותר בכל הפרשה הזאת. הסטה של הדיון לענייני "מלחמות" דמיוניות היא זריית חול בעיני הציבור וניסיון לדהור על כביש עוקף, הרחק מדיון ציבורי ומבדיקה של העובדות שעלו בכתבות. אסור לאיש ליפול בפח הזה ולהיגרר לתוך הספין הבוטה הזה.
סביב פרסום הכתבה האחרונה הגיעו לידי מעריב סיפורים מטרידים נוספים הנוגעים להתנהלותו של עורך הדין שרגא. גם הם נמצאים כעת בבדיקה ויתפרסמו אם יעמדו במבחן העיתונאי.
אין כאן עניין של שיקול דעת בכלל - חובה לפרסם אותם אם יאומתו בשל העניין הציבורי הרב בהם. ככה זה עובד בכל מערכת עיתון בעולם החופשי, ואף תלונה במשטרה לא תשנה את העובדה הזאת ולא תסיט את מערכת מעריב מחובתה העיתונאית. אחרת מה אנחנו עושים כאן בכלל?
וגם אם הדברים נשמעים מעט פומפוזיים, אמת עמוקה עומדת ביסודם. אנחנו עיתונאים, תפקידנו לחשוף את האמת שאנו מגלים. מי שמנסה למנוע מאיתנו לעשות זאת, מבצע ניסיון התנקשות בחופש הביטוי ובדמוקרטיה בישראל.
כשהאדם הזה הוא יו"ר התנועה למען איכות השלטון, מוכרחים להודות שהדבר צורם במיוחד. למעשה, גובל בפרודיה ישראלית חדשה, מהסוג שאנו הישראלים כה אוהבים לייצר כאן בעת האחרונה על חשבוננו. אולי, בעצם, "חוצפה" היא המילה שאני מחפש. וכך או כך, מישהו מוכרח לשים להתנהגות הזאת סוף.
בדומה להרבה מאוד דמויות בעלות מעמד והשפעה, גם עורך הדין אליעד שרגא אינו אוהב להיתפס במערומיו. אחרי הכל, שאלות קשות הנוגעות למעשים בעייתיים אינן דבר שמישהו נהנה להשיב עליו.
אבל בניגוד להרבה מאוד דמויות ציבוריות אחרות - שלא לדבר על אזרחים מן היישוב - עורך הדין שרגא נהנה ממוניטין, ממעמד ומכלי (התנועה שבראשותו) שמאפשרים לו לפעול בדרך שבה מעטים מסוגלים לפעול. המשטרה עלולה לקחת ברצינות את תלונתו של שרגא ואולי אף לבדוק אותה.
אדרבה, למערכת מעריב אין דבר להסתיר ואין דבר להתבייש בו. אבל הציבור בישראל, זה שאותו מתיימר שרגא לייצג, צריך להרים גבה תמהה ומודאגת מהאופן שבו מתנהל שרגא בחזית התקשורתית שמתנהלת כרגע בעניינו.
במקום להתייצב באופן ענייני, בוטח וגאה ולהשיב לטענות, הוא מכנה אותן "שקרים וכזבים" ומוסיף עוון כאשר הוא פונה למשטרה ומנסה לסתום פיות (אין דרך אחרת לראות זאת) של עיתונאים בישראל.
בימים הלא פשוטים הללו עבור התקשורת בישראל, עגום - ואף מכעיס - לגלות כי האדם שאמור לעמוד בראש החזית למען חופש העיתונות בישראל, פונה למשטרה (צעד תקדימי מסוכן) כטקטיקת התמודדות עם טענות עובדתיות קשות שחשף עליו כלי תקשורת מרכזי בישראל. ללמדכם משהו על הטקטיקות של האיש.
נדמה שחבריו של שרגא לתנועה למען איכות השלטון אינם מתרשמים מהפרסומים במעריב (אפשר שהפרסומים הבאים יאלצו אפילו אותם לנקוט עמדה נחרצת), אבל כאן צריכים להיכנס מבקר המדינה החדש, השופט יוסף שפירא, לצד רשם העמותות, כמו גם חברי כנסת שהסדר הישר יקר ללבם, ולבדוק את הדברים ללא כחל וסרק.
לבדוק אותם לפי הווייתם, בכל הכלים העומדים לרשותם, ולהכריע אם הם מאפשרים לעורך הדין שרגא להמשיך בתפקידו. אם ימצאו שהתשובה לכך היא חיובית, יפה וטוב. מוסדות אלה מקובלים על מעריב ועל הציבור בישראל כהוגנים וישרים.
אבל אם בדיקתם תעלה ממצאים אחרים, נכון יהיה לקרוא למר שרגא להניח לכיסא הציבורי הרם שעליו הוא יושב ולפרוש לטובת אדם ללא כל רבב וללא כל סימן שאלה, כי אחרי הכל - מגיע לנו, לציבור בישראל, אדם כזה שיטען את טענותינו בפני בית המשפט. אדם כזה ולא אחר.
התנועה למען איכות השלטון חשובה מדי מכדי שנוכל להרשות לעצמנו כציבור לראות אותה תלויה ועומדת תחת סימני שאלה כבדים.
עד אז, נכון יעשה שרגא אם יאמץ במקרה הזה את הדרישה שהוא נוהג לדרוש מגופים ומאנשים אחרים המצויים תחת סימן שאלה אתי, מוסרי וציבורי - וישעה את עצמו מתפקידו עד סיום בירור העובדות.
אם לא יעשה זאת, יוכיח בצורה הנחרצת ביותר כי לא זאת בלבד שאינו נאה דורש-נאה מקיים, אלא שפיו ולבו אינם שווים.
וממילא, לנוכח התנהלותו בפרשה הזאת, הוא מוכיח בעצמו - גם לאלה שמעריכים את עבודתו - כי הוא אינו ראוי עוד להחזיק בתפקיד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם