הבטחתם ביטחון אישי
שלוש שנים חלפו מאז הבטחות הגאולה של מפלגת ישראל ביתנו והביטחון של אזרחי ישראל נראה מדורדר מתמיד. לליברמן הכי קל להאשים את השמאל במצב
לפני שהאצבע המאשימה תופנה ליעדה, ראוי שניזכר במי שהתייחס לנושא הביטחון האישי והניף את דגלו לפני הבחירות האחרונות לכנסת, כלומר לפני שלוש שנים. היו אלה לא אחרים מאשר ליברמן וחברי מפלגתו שהבטיחו שהם, ורק הם, יביאו לנו את הביטחון האישי הנכסף.
רק הם יודעים איך להתמודד עם פושעים בכלל ועם פושעים מהמגזר הערבי בפרט. לא השמאל הרכרוכי, החי בלה-לה-לנד, המתייפייף ומייפייף עצמו לדעת. השמאל שאינו מחוקק חוקים מרתיעים דיים, שאינו שופט ומעניש כפי שנדרש, שאינו מחמיר עם מי שצריך. רק הם, ליברמן ורעיו, נושאי נס הביטחון האישי, אנשי השוט והשפם, ישיבו לנו את השקט לרחובות.
ובכן, שלוש שנים חלפו מאז אותן הבטחות גאולה, והביטחון האישי נראה מדורדר מתמיד: נערים דוקרים אדם שירד אל הגן כדי להעיר להם על הרעש שהקימו, כנופיה ברמלה יורה למוות באדם שיצא לטייל עם כלבו, בחורה נאנסת בחניון בלב תל אביב לעיני בן זוגה, ואלו הן רק הדוגמאות הבולטות מהתקופה האחרונה. אך היכן ליברמן וחבריו, אבירי הביטחון האישי על הסוס השחור?
היכן החקיקה המחמירה שהובטחה לנו? מדוע גדר ההפרדה בין ישראל לשטחים טרם הושלמה (רמז: לחץ של מתנחלים)? איפה ההרתעה שהייתה צפויה להינשא על כנפיו של ליברמן, הלוחם הדגול למען ביטחון האזרח? לאן נעלם השר לביטחון הפנים אהרונוביץ' והאכיפה המוגברת שהובטחה עם מינויו?
אם תשאלו את חברי מפלגת ישראל ביתנו, ככל הנראה תקבלו כתגובה את הפזמון החוזר: מי אשם? כמובן, השמאל (כן, גם כשהוא באופוזיציה הוא האשם). אוזלת ידם של בתי המשפט, בוגדנותם של ארגוני הסיוע לפליטים, אולי אפילו יגדילו הפעם ויאשימו את המחאה החברתית בכך שהסיטה את תשומת הלב מהבעיה האמיתית והעמידה תחת אור הזרקורים נושאים שוליים כגון סולידריות חברתית, שוויון בפני החוק, צמצום פערים סוציו-אקונומיים ועוד מגוון זוטות.
אם ליברמן ורעיו היו טורחים להעמיק מעט בנושא הביטחון האישי (ומסופקני אם מצאו פנאי לכך, כאשר יש נושאים בוערים על הפרק כגון גובה הכיסא של השגריר הטורקי, ממשלות אירופה האנטישמיות והמים הזורמים בסכר
ואולם, מה שבאמת מעורר פליאה הוא שגם בנושא הכי טריוויאלי לכאורה, נושא ההרתעה, ליברמן וחברי מפלגתו לא טרחו להוביל שינוי כלשהו: חוקים לקביעת רף ענישה מינימלי כמעט ולא נחקקו ובטח שלא באופן המקיף – זה הנדרש וזה שהובטח; תקציב המשטרה כחוש עד כדי גיחוך (למפוכחים שבינינו יהיה זה גיחוך מהול בייאוש). תשומת הלב הפוליטית מופנית תמיד לכיוונים אחרים – לצורר הטורקי, לרודן הסורי, להמון המצרי.
כמובן שהאחריות לביטחון האישי המדולדל אינה נופלת על כתפי ליברמן בלבד. האחריות היא בראש ובראשונה של ראש הממשלה כקובע המדיניות ומחלק עוגת התקציב. האחריות היא גם של בתי המשפט שנוטים לא להחמיר מספיק בענישת פושעים. האחריות היא גם שלנו, האזרחים, על שאיננו מחנכים את ילדינו מספיק להיות תבוניים יותר ואלימים פחות.
ואולם, כמי שנשא את דגל הביטחון האישי בבחירות האחרונות, ניתן היה לצפות מליברמן שיעשה הרבה יותר בסוגיה זו: שילחץ על ראש הממשלה להפנות משאבים לחינוך, שישאף לצמצום פערים, שיעבה את תקציב המשטרה הזעום, שיפעל להשלים את גדר ההפרדה. ליברמן, מצדו, לא ייתן למציאות לבלבל אותו גם לקראת הבחירות הקרובות: שוב הוא יניף בגאון את דגל הביטחון האישי, שוב יבטיח להרתיע את הפושעים ובפרט את אלה מהמגזר הערבי, שוב יפחיד אותנו מפני האנרכיה שהשמאל אוטוטו ממיט עלינו.
סימן השאלה הגדול טמון בחידה: האם שוב ילקו הבוחרים בתסמונת הישראלית של הדחקת עובדות ואובדן זיכרון? האם הם ישכחו במשמרת של מי הגענו עד הלום: במשמרת של השמאל "יפה הנפש" – או בזו של הימין המהולל וה"חזק" של נתניהו וליברמן?
הכותב הוא דוקטורנט בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה וחבר בתנועה הירוקה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם