ארבע אימהות, שלושה ילדים, שתי מלחמות
למרות הניצחון של "ארבע אימהות" והיציאה מלבנון, גברים עדיין מנהלים את חיינו דרך מלחמות. בגלל זה אני קוראת לכל האימהות: "אל תשלחו את ילדיכם לצבא"
ואכן כעבור שלושה ימים, בבוקר השישה ביוני 1982, טלפנו מהצבא, ביקשו שאאתר אותו באוניברסיטה וזהו - הוא היה בפנים. כל כך פשוט לצאת למלחמה, עניין של מה בכך.
נשארתי במעונות הסטודנטים עם ילד בן 3, ילד שיתגייס לצנחנים בנובמבר 1997, למלחמה שנמשכה 15 שנה. ביומן שלי אני כותבת בעמוד של יום הגיוס: "להתקשר לארבע אימהות" ומוסיפה את מספר הטלפון. מספר שידעתי כבר בעל פה מסיכות–הדש-העגולות שענדו פעילות התנועה, מהשלטים ומהסטיקרים.
יד אחת מנופפת לו לשלום בלשכת הגיוס בטבריה והיד השנייה מחייגת לתנועת המחאה שפועלת כבר שמונה חודשים. זו שהוקמה בעקבות אסון המסוקים שאירע בפברואר באותה שנה.
זה הבן הראשון וגם האחרון שאני אלווה ללשכת הגיוס. את שני אחיו, קרביים כמוהו, סירבתי לבוא ולמסור לידי הצבא. רוצים להתגייס? זו זכותם, אבל אני לא אשתף פעולה. התפקיד שלי היה ונשאר להמשיך ולמחות. כי המחאה והמלאכה של ארבע אימהות לא הושלמה.
כשאני מתבוננת היום על השנים שבהן התמסרתי לפעילות ביחד עם פעילות רבות נוספות הראויות לכל שבח, עולות בי, בצד ההערכה העצומה לכל הנשים הללו, תהיות כואבות על השפעתה של תנועת ארבע אימהות.
התרומה שאין עליה עוררין נוגעת להצלחה להיכנס לשיח הצבאי, שהיה נחלת הגברים מביני העניין, לובשי המדים. הייתה הוכחה ליכולתן של נשים לקחת חלק בשיח הזה, ולהוכיח שהן יכולות להיות שותפות בו, לבקר אותו, לרענן ולאתגר אותו.
אלא שבצד הכניסה לטרקלין הגברי עולה ההבנה ששיחקנו בכללים שלו, לא ערערנו על עצם קיומו
כלומר: מלחמה זה בסדר והאימהות משלימות עם כך שיש מחיר סביר שצריך לשלם. רק במקרה שהתכלית לא מושגת והמחיר לא סביר, כפי שנראה היה לאחר 15 שנות המלחמה בלבנון, או אז יש לשנות את אחד הכללים של המשחק. במצב כזה יש להשיב את החיילים, הילדים שלנו, הביתה. מי ששולט במגרש לא מוכן להודות שהוא תקוע וצריך לשנות, אז אנחנו נפעל כדי להניע את המהלך.
אבל זה היה מהלך נקודתי, לא כזה שקרא לשנות את כל הכללים במשחק הצבאי. ראיה לכך ניתנה, לצערי, במלחמת לבנון השנייה, כששאלות ביחס אליה הופנו למנהיגות התנועה בעבר. כל כך התאכזבתי שביולי 2006 הן אמרו: "הפעם זה אחרת, הפעם אין ברירה".
והרי זה גם מה שסיפרו לנו במבצע שלום הגליל שהתגלגל למלחמה עם מנין של כ-1,200 הרוגים
מיותרים.
והנה, ברגע אחד, חזרנו לנקודת המוצא. חזרנו לשתף פעולה על המגרש הצבאי עם כל הכללים שלו. לאן נעלם האומץ שהפגינו הפעילות במשך כשלוש שנים תמימות? האומץ לומר "גם אנחנו יודעות ומבינות", האומץ לשאול שאלות, לפקפק, לדרוש הסברים, להציע אלטרנטיבות! איך קרה שעכשיו הנשים שוב משאירות את המגרש הצבאי לגברים בלבד?
היום אני חושבת שהאומץ הזה נוצל באופן ציני הן על ידי הצבא והן על ידי המנהיגות על מנת להוביל את המהלך של הנסיגה. אני חושבת שתנועת ארבע אימהות הייתה בדיוק מה שהמנהיגות המיואשת הייתה צריכה ומה שאפשר זאת היה המסר הלא רדיקלי, זה שמשתף פעולה עם הקונצנזוס.
וכך יכלו הגברים לנהוג כמי שאומרים: נשאיר את העבודה לנשים. ישחקו האימהות לפנינו. ניתן לנשים הנחושות הללו להתרוצץ, להתווכח, לספוג נאצות, השמצות ועלבונות, להכשיר את דעת הקהל. בבוא הזמן אנחנו נבצע את המהלך וניקח את כל הקרדיט.
אני זוכרת שבסוף השבוע של הנסיגה ,כשבכל הערוצים הוקרנו תקצירים על המלחמה, לא הוזכרו ארבע אימהות באף לא אחד מהם. הכושיות עשו את שלהן, הן יכולות ללכת. אנחנו נקרא להן כשיתחילו בעיות בלבנון ונחפש את מי להאשים. בשביל זה הן שוב טובות - כדי שנוכל להפנות אליהן את האצבע: בגללכן יצאנו מלבנון, בגללכן פרצה האינתיפאדה השנייה ובגללכן צריך היה לצאת למלחמת לבנון השנייה.
לכן אני קוראת לכל הנשים ולכל האימהות לסרב לשלוח את הבנים למלא את שורות הצבא. לכן הייתי שותפה להקמתה של תנועת "האם החמישית" שקוראת תיגר על המגרש המיליטריסטי ואומרת : "מלחמה היא לא השפה שלי".
כי כל עוד אנחנו משתפות פעולה, יכולים מנהיגים לצאת בקלות לעוד מלחמה, ממש כפי שיצאו ביוני 1982 וביולי 2006.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם