משפט שלמה
השמאל הישראלי אימץ גישה חדשה: משאין הצלחה בקלפי, בית המשפט הופך לזירת ניגוח. כך הפכו המתנחלים מאנשים לקייס משפטי
וסופה משפט שלמה. אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי. אני שואף לקרבי את האוויר הזך של בנימין. קרוב לכאן, בלוז, הניח יעקב אבינו אבן למראשותיו וחלם על מלאכים עולים ויורדים. בבוקר למחרת קרא למקום בית אל. מלאכים לא היו השבוע, אבל כנראה שסולם היה גם היה. אחרת לא מובן כיצד ירדו שרי הממשלה מהעץ שעליו טיפסו.
הגרמני יוהאן ריכטר טען שהזיכרונות הם גן העדן היחיד שאי אפשר לגרשנו מתוכו. שם, בלימבו המתעתע של המוח האנושי, הזיכרון חלקלק כמו סבון על רצפת מקלחת. הנוסטלגיה כמו תרכיז פטל דיאטתי ממתיקה את העבר עם טעם לוואי של שקר.
ואם זיכרוני אינו מטעני, הרי רק לפני שבועות ספורים הבטיחו שרי הממשלה שגבעת האולפנה היא דבר שונה לגמרי, הרי מדובר בבתי דירות. לא ייתכן שהממשלה תיתן יד להריסתם. וכעת דבריהם נוסטלגיה. אני שומע אותם מתראיינים ברדיו, מודים בטעות, מתרצים, מפצירים "זה הרע במיעוטו".
מבהירים כי אין חשש מאפקט דומינו שיסכן יישובים בתביעות קנטרניות. אבל אני לא רגוע. השמאל הישראלי תפס את הפרינציפ. אם בבחירות זה לא עובד ותוכניות מדיניות יוק, הולכים לאפיק המשפטי. אם אתה לא יכול להזיז את היהודים, טחון אותם בבתי המשפט, שסה בהם פרקליטים. ואף שהיועץ המשפטי לממשלה הבהיר כי המערכת המשפטית תדע להגן להבא על קניין המתיישבים, רבים מתקשים לסמוך על ההבטחה.
"אתה יודע מה הניצחון הגדול של השמאל?", שואל אותי שמעון ריקלין במאהל שובתי הרעב. "העובדה שבדעת הקהל הישראלי, למתנחלים אין פנים. אנחנו לא בני אדם אלא רק קייס משפטי. ההתיישבות ביו"ש מזוהה רק עם מאבקים משפטיים, עם טענות לאי לגיטימיות, עם איומים פוליטיים. אף אחד לא מתייחס לפריחת הישובים. 350 אלף איש חיים כאן, יוצרים, בונים, אוהבים, משרתים בצבא. רשימות ההמתנה ליישובים גדושות, אבל בחדשות, רואים צמיגים בוערים".
ריקלין הוא חבר טוב, בעל מחשבה מקורית, שונה, מתסיסה, מבריקה. אשתו ניצנית שובתת רעב במאהל. פעם הוא היה מראשי דור ההמשך, הקים עשרות מאחזים, ביניהם מגרון. היום הוא תומך במאבק אבל לא שובת רעב. לא רואה טעם. חם במאהל, ואני מציע שנכנס לשתות משהו בקפטריה של בית המשפט העליון הסמוך. שם קריר ונעים ואפשר לצפות בארכיטקטורה הלקוחה כולה מלקסיקון הבונים החופשיים. להישיר מבט לעין בפירמידה ולזכור שסעד למתנחלים במוסד המכובד, אפשר לקבל כנראה רק במזנון.
אם הבתים אכן נבנו על שטח פרטי של פלסטינים, אני שואל אותו, ונפלה שגגה, והממשלה התנהלה בשלומיאליות אבל מבטיחה פיצוי, אז למה לעשות מהסיפור חורבן בית שלישי. ריקלין מהנהן. "גם אם לצורך ההיפותזה אתה צודק, יש היום אלפי צווי הריסה שיפוטיים לבתים לא חוקיים של ערבים בנגב ובגליל. הממשלה הייתה יכולה לומר שהיא מחויבת לבצע את כל פסקי הדין אבל לפי הסדר. אתה מאמין שנראה הרס של בנייה ערבית לא חוקית? גם אני לא".
אבל שים
ריקלין לא קונה את הפקפוק שלי וקובע שאם לא תהיה מלחמה על כל בית, התקדים יהפוך לבולען. "סיימתי לפני שבוע לקרוא את הספר של בן-ציון נתניהו על אודות חמש אבות הציונות. פרופ' נתניהו היה אדם מאופק, שכלתני, אבל על הרצל הוא ממש משתפך. למה? כי הרצל הבין את הנקודה, הוא התווכח עם זנגוויל על עניין זכותנו על ארץ ישראל. על הצ'רטר המעשי והמוסרי. לצערי, הבן כנראה שכח את משנת אביו".
רגע , אני עוצר אותו, אתה הרי חושב שנתניהו הוא שליח ה', שיש לו תפקיד היסטורי. איך הדברים מסתדרים לך. מה, אתה סובל מתסמונת האישה המוכה? "אני לא חוזר בי. אני חושב שנתניהו מתפקד תחת הערכת חסר. הוא אי של שפיות בכאוס עולמי. הוא לא מקבל מספיק קרדיט.
וכן, יש לו תפקיד היסטורי. יחד עם זאת, יש לי ביקורת עצומה עליו. האיש עובד כל הזמן עם פצצה נטולת מרעום ליד הדלת ותמיד ממתין לרגע האחרון כדי לפרק אותה. הגיע הזמן שלו להחליט מה לעשות. נתניהו כותב בספרים שלו שאין קיום למדינת ישראל ללא יו"ש.
אז מה אנחנו רוצים לעשות? אי אפשר להשאיר 350 אלף יהודים תחת שלטון צבאי. או שמספחים או שמתפשרים. באופן פרדוקסלי העתירות האלו עשויות לעזור לנו להתמודד מול המציאות ולהחליט לאן פנינו מועדות".
אני חוזר הביתה. ברדיו מספרים כיצד שטה המלכה אליזבת בתמזה, חוגגת 60 שנות מלכות. כמו כל מלכ י אנגליה, הוכתרה אליזבת על אבן הכתרה בכנסיית ווסטמינסטר בלונדון. על האבן שעליה נאמר "הניח צד יק זה את ראשו". אבן הגורל.
על פי ה מסורת הקדומה, על האבן הזו הני ח יעקב אבינו את ראשו. האבן מבית אל. היא הובאה מארץ הקודש לסקוטלנד ושימשה כאבן ההכתרה למלכיה. בשנת 1296 נלקחה האבן לאנגליה על ידי אדוארד הראשון כשלל מלחמה. הסקוטים לא השלימו עם רוע הגזרה. בדצמבר 1950 סטודנטים סקוטיים לאומנים גנבו אותה.
כעבור שנה ואחרי מאמץ רב היקף התגלתה האבן והוחזרה לאנגליה. ב-1996 החליטה ממשלת בריטניה, כי אבן חלום יעקב תישמר בסקוטלנד ותושב לארמון לצורך טקסי ההכתרה.
ראו איזו מהומה אדירה ונפלאה בשל מסורת אגדתית מקודשת.
ואנחנו? אחרי 2000 שנה חזרנו הביתה. לבית אל. אל המקום של יעקב אבינו. לא סתם נדל"ן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם