האידיאולוגיה הפכה למטרה
רק כשנשתחרר מהטראומה שיצרה בנו הציניות של הפוליטיקאים, נבין כי היצמדות לתפישות אידאולוגיות כובלת את המחשבה ומסכלת את האפשרות לבחון כל מקרה לגופו
הטענה היא שכאשר אדם מתעקש לאמץ אידאולוגיה כוללנית מסוימת הוא כובל את עצמו אליה, ואז, כאשר הוא נתקל בבעיה שעל הסדר היום, הוא נדחף - גם אם לא תמיד באופן מודע - "לתפור" לה פתרון שמידותיו תואמות באופן מיטבי את האידאולוגיה שבחר לעצמו, ולאו דווקא את מידותיה של הבעיה עצמה.
אבל בישראל, כאמור, ההסתכלות על הדברים שונה. שנים של אופורטוניזם ציני שהפגינו הפוליטיקאים שלנו יצרו בתודעה הקולקטיבית מעין מנגנון הגנה, שמחסל כל איש ציבור אשר מנסה להפגין גמישות מחשבתית.
פוליטיקאי נשפט לחיוב אם הוא מפגין נוקשות והיצמדות אוטומטית לקו אידאולוגי מסוים, ולשלילה אם הוא מעז לסטות מהקו בעניין כלשהו. או אז, יתויג מיד כחסר חוט שדרה.
באופן זה נוצר בשיח הפוליטי בישראל בלבול מושגי טרגי בין המונחים "חסר אידאולוגיה" ו"אופורטוניסט", ובין המונחים "אידאולוג" ו"הגון". אבל האמת היא שפוליטיקאי יכול להיות הגון גם מבלי לכבול את עצמו לאידאולוגיה מסוימת - כל עוד הוא כובל את עצמו לאינטרס הציבורי.
אם נשתחרר מדפוסי מחשבה שהוטבעו בנו במשך שנים, נגיע למסקנה שאנו לא רוצים שהפוליטיקאים שלנו יהיו אידאולוגים. עדיף להצביע לאדם שנהנה מעצמאות מחשבתית המאפשרת לו לבחון כל מקרה לגופו, על פני זה שרושף להבות אידאולוגיות כל אימת שהוא פותח את פיו, בין אם הן מופנות תמיד לצד ימין או תמיד לצד שמאל.
יצחק טבנקין, אחד המנהיגים והוגי הדעות הבולטים של הציונות, היה סוציאליסט (יש שאף יכנו אותו קומוניסט) ובו בזמן חסיד נלהב של רעיון ארץ ישראל השלמה. בתקופתו זכה להערכה רבה, אולם כיום בוודאי
כל זה לא אומר שאדם לא יכול להיות "איש שמאל" או "איש ימין", "סוציאליסט" או "קפיטליסט". מי שבוחן את המציאות שסביבו ומוצא שמרבית הפתרונות לבעיות ולאתגרים שהיא מציבה נופלים, לדעתו, בצד מסוים של המפה הפוליטית, בהחלט יכול להעיד על עצמו שהוא משתייך לזרם אידאולוגי מוגדר.
העניין הוא שבפועל, במקרים רבים סדר הפעולות מתהפך: אנו מחליטים על שיוכנו לאידאולוגיה מסוימת, ומאותה נקודת זמן אנו מקפידים (שוב, גם אם באופן לא מודע) על כך שגווני הפתרונות שלנו לבעיות שצצות על סדר היום, יתאימו לצבעי הקבוצה החדשה שבחרנו לאהוד. האידאולוגיה, שאמורה להיות בסך הכל אמצעי, הפכה למטרה.
רק כשנשתחרר מהטראומה שיצרה בנו הציניות של הפוליטיקאים, נבין כי היצמדות לתפישות אידאולוגיות כובלת את המחשבה החופשית ומסכלת את האפשרות לבחון כל מקרה לגופו. אז, נוכל סופסוף לקיים בארץ דיון ציבורי ענייני ורציונלי, במקום מלחמת הסיסמאות האמוציונלית שהשתלטה על השיח הפוליטי בישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם