ליברמן צדק
התקשורת לא אוהבת את שר החוץ. אבל במבחן התוצאה הוא עושה את עבודתו נאמנה ופועל בדרכים יצירתיות כדי לחזק את מעמדה של ישראל בעולם
"שיתוף פעולה צבאי בין פולין לישראל דורש תמיכת שתי הממשלות. אני הבטחתי לסגן ראש הממשלה ליברמן, שמכתב ההסכמות עליו נחתום מחר ... מהווה צעד לכיוון הסרת מחסומים פורמליים לשיתוף פעולה זה" (שר ההגנה של פולין, תומאש שימוניאק, בשבוע שעבר).
"אנחנו רואים את השוק מתרחב למזרח התיכון ואנו בוודאי נרצה לשלב את ישראל בשוק האירופי. אני חושב שזה חיוני לכלכלת ישראל, אבל גם לביטחונה האסטרטגי" (ראש ממשלת יוון, ג'ורג' פפנדראו מאי, 2012).
"ברגע אמת, אני שומר על הגב של ישראל" (נשיא ארה"ב, ברק אובמה, מרס 2012).
"אנגליה היא ידידה טובה לישראל, ותמיכתנו בישראל ובביטחון ישראל היא איתנה" (ראש ממשלת בריטניה, דוד קמרון, יוני 2012).
"אני מתנגד לחלוטין לחרם על מוצרים ישראליים. מדובר בפעילות בלתי חוקית שלא משרתת את מטרת השלום" (נשיא צרפת, פרנסואה הולנד, מאי 2012).
הציטוטים המובאים כאן מהווים רק מדגם קטן של אמירות חד-משמעיות ממנהיגי העולם שנאמרו בזמן האחרון. על פני השטח, מצבה הדיפלומטי של מדינת ישראל ברחבי העולם לא נראה קטסטרופלי, ובהחלט ניכרת כיום מגמת תמיכה נרחבת באינטרסים החיוניים שלנו, וזאת בניגוד למה שרבים אצלנו היו רוצים שנחשוב.
לפני פחות משנה הזהירו אותנו מ"צונאמי מדיני" ומ"הכרה חד-צדדית במדינה פליסטינית", הקרבה ובאה באסיפה הכללית של האו"ם. לא צונאמי ולא נעליים. היוזמה הפלסטינית התמוטטה כמו מגדל קלפים, עוד לפני שהילד הספיק לסיים לבנות אותו.
מי שנושא באחריות העליונה לחיזוק ושמירה על האינטרסים הישראליים
יריביו הפוליטיים של ליברמן נוטים לכנות אותו "בולדוזר", כלומר, אדם שמכוון עצמו אל עבר מטרה מסוימת, מתניע את המנועים ודורס כל מה שנקרה בדרכו על מנת להגיע אליה. הכינוי "בולדוזר" אינו מחמאה. אך, לטוב ולרע, בולדוזר הוא כלי עבודה שמתווה דרך. אפשר לחלוק על סגנון העבודה של ליברמן, אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שהוא יצר אלטרנטיבות דיפלומטיות מעניינות למדינת ישראל.
לאחר נאומו של ברק אובמה בקהיר, בעודו נשיא טרי, ולאור הביקורת הנוקבת של ממשל ארה"ב כנגד ישראל שהחלה לפני כשלוש שנים, ביקש ליברמן ליצור עבור מדינת ישראל אלטרנטיבות דיפלומטיות דרך הקרמלין.
הוא נסע הלוך ושוב למזרח אירופה ולמדינות חבר העמים לשעבר, וביקש להתקרב לרוסיה - תוך הבנה שמערכת היחסים הבינלאומית משתנה. המציאות החדשה במזרח התיכון, שהתפתחה בעקבות "האביב הערבי" מוכיחה כי לפחות לגבי הזיהוי של הרוסים כאלטרנטיבה – ואפשר שלא לאהוב את זה – ליברמן צדק.
ככל הנראה, בעקבות פעילותו היצירתית, האמריקאים מתחילים להבין שהם לא שותפינו האסטרטגיים היחידים. אפשר לזהות התמתנות בביקורת הנמתחת עלינו מוושינגטון בשנה האחרונה, שלא לומר היפוך מגמה טוטאלי.
תהליך דומה מתרחש גם באשר לחיזוק קשרינו עם מדינות מזרח אירופה כתחליף למדינות מערב אירופה (ההולכות אט אט ומתאסלמות). ליברמן עושה מאמצים לחזק את יחסינו ואת שיתוף הפעולה עם מדינות דוגמת יוון וקפריסין (במקום טורקיה), צ'כיה, בולגריה, רומניה ואחרות.
כנראה נפל האסימון אי-שם במשרד החוץ שהעולם גדול ומורכב הרבה יותר ממה שנהגנו לחשוב. אם כן, למה לא בוחנים את ליברמן באופן אובייקטיבי על פי תפקודו במשרד החוץ? למה לא זוקפים לזכותו את עבודתו המבורכת במישור הדיפלומטי? למה נראה כי גורמים רבים כל כך בתקשורת סולדים מליברמן? למעשה, למעט עדכונים, מפעם לפעם, שאנו שומעים על חקירת המשטרה והתלבטותה באם להגיש כתב אישום או לאו (שנמשכת כבר כ-10 שנים), אנו לא שומעים הרבה על האיש הזה.
יש הטוענים שההתייחסות השלילית כלפי ליברמן נובעות מעצם העובדה שהוא הצליח, ברוב חוצפתו, לשבור את ההגמוניה האשכנזית של מפא"י. אולי יש דברים בגו. שהרי בסך הכל מדובר בעולה חדש-ישן שעלה ארצה בשנות ה–70, הצליח לזכות באמונו של נתח לא מבוטל מאזרחי עם ישראל ולהגיע למקום בעל השפעה אדירה, מעל גבם של האליטות המסורתיות.
בכל מקרה, אפשר לאהוב אותו ואפשר שלא לאהוב ,אבל אם ה"בולדוזר" מכוון, לעת עתה, למטרת שיפור מעמדנו הבינלאומי, תוך יצירת אלטרנטיבות דיפלומטיות, אני שמח שהוא פועל בשטח ומתווה לכולנו דרך חדשה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם