איום ארוך טווח
הצבא מרגיש שעליו לספק את רצון הציבור. כמו במלחמת לבנון השנייה, כך גם עכשיו, במחלוקת סביב שאלת הגיוס. הסדק באמון לא אוחה מאז
זה לא אומר שהקצינים לא פקחו עין: כשנדמה היה שהכדור מגולגל אל הצבא, מה שעוד עשוי לקרות, באמתלה של "אנחנו נגדיל את המכסות, והצבא יחליט כמה הוא מגייס", מיהרו גורמים בכירים לשגר באמצעות כתבים צבאיים רמז שלפיו הצבא לא יתנדב להוציא למערכת הפוליטית את הערמונים מן האש.
אבל יהיה סופו של הפיאסקו הפוליטי סביב שאלת השירות אשר יהיה, בצה"ל יודעים היטב שהוא עלול להיות עוד סדק בחומה. כבר הרבה שנים מודל צבא העם, שממנו שואב הצבא לא רק את מאגרי הגיוס המביאים לשורותיו את טובי הנוער אלא גם את יוקרתו והלגיטימציה לפעולותיו, נמצא תחת לחצים שונים. הדמוגרפיה, הכלכלה, השינויים החברתיים, צרכיו של הצבא עצמו - כל אלה פועלים נגדו.
במובן הזה, מה שקורה בשבועיים האחרונים, גם אם ייגמר בכך שעוד כמה חרדים ישרתו (וספק גדול אם כך יהיה), מגלם עבור הצבא סכנה של ממש בטווח הארוך.
לא פלא שעמדתו של צה"ל עצמו עברה שינוי בעשור האחרון. כבר לפני עשר שנים היו בתוך הצבא אנשים שידעו לומר שמבנה הגיוס והשירות, שעוצב עוד בימי בן-גוריון, מתקשה להחזיק מעמד. אחד מהם אמר לי אז ש"החתול ששמו צבא העם לעולם לא יהפוך להיות הנמר של צבא מתנדבים-שכירים, אבל בכל פעם שתבקר אותו הוא יהיה דומה יותר לנמר".
ועדיין, העמדה הרשמית התנגדה לרעיונות של שירות אלטרנטיבי, קיצור שירות החובה במקביל להרחבת בסיס המתגייסים, ותגמול כספי לחיילים קרביים ולמשרתי מילואים.
היום הצבא ומערכת הביטחון מביעים תמיכה בכל הרעיונות האלה. בשבוע שעבר אמר שר הביטחון ברק דברים דומים לחברי ועדת פלסנר, כשעוד היו חברים וכשעוד הייתה ועדה, ואפילו הביא בשמה של מערכת הביטחון ובהסתמך על נתוני הצבא נוסחה מסובכת לשירות אפשרי של חרדים בצבא ובשירות אזרחי.
חמש שנים אחרי שהמערכת חיסלה, על דעת עצמה, את מסקנות ועדת בן-בסט שקראה לקיצור השירות, ולא הביאה לשום דיון מעשי במסקנות ועדת דוד עברי, שעסקה בשירות לאומי-אזרחי, היום שר הביטחון והרמטכ"ל מדברים עליהן בקול רם - אם כי ברק, שחלק מהדברים מצויים בסמכותו ובוודאי כשר ביטחון הוא אמור להוביל אותם, מתייחס אליהם כמשקיף חיצוני שרק מציע רעיונות.
בבסיס שני הדברים, ההתנגדות המעשית והשינוי הרעיוני, עומדת לא רק המציאות המשתנה, אלא גם הטראומה המודחקת של צה"ל בשש השנים האחרונות, מלחמת לבנון השנייה.
השבוע ימלאו שש שנים ליום שבו חטף חיזבאללה את אודי גולדווסר ואלדד רגב ז"ל, והחלה סדרת האירועים שהפכה לימים למלחמת לבנון השנייה. ספק אם מישהו יציין את יום השנה הלא עגול הזה.
אהוד אולמרט, שאיבד את הלגיטימיות שלו כראש ממשלה במלחמה ההיא, יתמקד בפסק דינו בשלושה כתבי אישום, הצפוי יומיים לפני 12 ביולי. עמיר פרץ אולי יתראיין ויספר על תוצאותיה המוצלחות של מה שהוא מקפיד לכנות עד עכשיו "מלחמת התעוררות ופיכחון", כאילו יצאנו למלחמה כדי לגלות עד כמה המצב חמור.
בצה"ל עצמו מלחמת לבנון השנייה היא סוג של תמונת דוריאן גריי: הצבא עסוק מאוד בשכנוע עצמי בכך שמה שנשקף אליו בקיץ 2006 היה תמונה מכוערת, אבל הוא עצמו גיהץ את הקמטים וחידש את נעוריו. המנטרה של "שיקום הצבא", שבהתחלה השתמשו בה מול הציבור הלהוט להאמין, שהרי הציבור הישראלי אינו מתייחס לצה"ל ביחס ענייני אלא בחרדה לא רציונלית, משמשת היום לא פחות בתוך הצבא עצמו.
הסקנו את המסקנות, תיקנו את הטעון תיקון, ידענו להפריד בין עיקר לטפל. הנה, שלושה ממפקדי האוגדות שכשלו במלחמה אפילו נושאים היום בתפקידים בכירים, כי אנחנו יודעים מתי אדם למד מכישלונותיו ויהיה טוב יותר בהמשך.
נדמה שככל שהזמן חולף, מה שנשאר לצה"ל בהסתכלות על מלחמת לבנון השנייה הוא בעיקר המקומות שבהם לא הוא חטא, אלא חטאו כלפיו: התקציב, רכותה של החברה ורגישותה לנפגעים (כאילו מי ששותק על ידי החרדה מנפגעים היה החברה ולא הפיקוד הצבאי עצמו), אובדן רצון הלחימה של העם שהתבטא גם בלחצים על מודל השירות, וכמובן השתקפותו התקשורתית.
השבוע ערכו חניכי הקורס הבכיר של המכללה לביטחון לאומי יומיים שנגעו לתקשורת ודוברות במלחמה. מלחמת לבנון השנייה ו"עופרת יצוקה" הוצגו להם כשני מודלים מנוגדים של תפיסה דוברותית, האחת פתוחה עד כדי פריצות והשנייה סגורה ונשלטת, שכביכול
אפשר להתווכח עד זוב דם על האמת שבהצגה הזו, כמו על תקפותו של העיסוק בעופרת יצוקה, מבצע תת-אוגדתי שקיבל ממדים חסרי פרופורציה בגלל הצמא הציבורי להצלחה צבאית, כמודל למשהו. אי אפשר להתווכח על כך שצה"ל, שבמחצית הראשונה של העשור הקודם היה עסוק באופן קדחתני בהכרעה תודעתית וב'תמונות ניצחון', עסוק מאוד עד היום בדרך שבה פעולותיו נתפסות בציבור הישראלי עצמו.
חלק מקציניו חושבים שהם יכולים לשלוט בה ולעצב אותה; אחרים מתחפרים בעמדה של "הציבור והתקשורת לא מבינים, ולא יבינו". אלה גם אלה מבינים שיש בעיה. במהלך מלחמת לבנון השנייה, בעת דיון שעסק בכיבוש בינת ג'בל, ניסח זאת הרמטכ"ל דן חלוץ במילים "אתה (אלוף הפיקוד אודי אדם) אומר שאין סיפור. אז אני אומר שיש סיפור. והוא לא אצלם, הוא אצלנו".
אחד האירועים המרגיזים של מלחמת לבנון השנייה הוא מה שכונה "התקפת הדגל": ב-7 באוגוסט קיבל מח"ט הצנחנים חגי מרדכי הוראה להיכנס לבינת ג'בל, להגיע לבניין שבו שכנה פעם (בימי רצועת הביטחון) מפקדת חטיבה של צה"ל, להניף עליה דגל ולצלם אותו.
בעוד מרדכי מתקדם בהיסוס, קרוע בין הצורך למלא הוראה לבין מה שהוא עצמו כינה אחר כך "משימה לא ערכית", צלצל למכשיר "ורד הרים" (הטלפון המוצפן) שלו קצין בכיר, לשעבר מפקדו בחטיבה. כשסיפר לו מרדכי על הפקודה שקיבל, אמר הקצין "תעצור על יד הבניין הקרוב אליך, תניף דגל, תצלם ותצא. אף אחד לא צריך למות בשביל התמונה הזו".
קציני מילואים טענו אחר כך בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ששלושה מחייליהם נהרגו כחלק מ"התקפת הדגל". ספק גדול אם פקודה כזו תינתן שוב. אבל שש שנים אחרי, שום דבר לא השתנה בהסתכלות של צה"ל על הצורך לספק את מה שנדמה לו שהוא רצונה של החברה הישראלית. דווקא קצינים שחוו על בשרם את "עופרת יצוקה", ויודעים את ההבדל בין מה שהתרחש ברצועת עזה לבין ההילה ששיווקו צה"ל והתקשורת לציבור, מבינים היטב עד כמה החשיבה הזו משפיעה על הצבא.
איך כל זה קשור לחוק טל? קשור מאוד. אלא אם יחול מהפך של ממש, תוצאותיה של הסערה הפוליטית הנוכחית רק יחריפו את הקרע סביב שאלת השירות. בחזון הבן-גוריוני צה"ל הוגדר כליבת כור ההיתוך הציוני, המקום שאליו יגיעו בניהם של יהודים מארצות ותרבויות שונות ויצאו ממנו ישראלים.
ב-20 השנים האחרונות, ככל שהמציאות הביטחונית, הדמוגרפית והכלכלית משתנה, צה"ל הופך להיות ההפך הגמור: הקונצנזוס סביב הצבא עצמו נשמר, אבל השירות בו הופך להיות סמל של פילוג ולא של אחדות, משהו שמחנה אחד מנופף בו מול המחנה האחר. המשרתים הם "פראיירים", שנושאים על גבם את אלה שלא משרתים, בסדיר ובמילואים. הם רוצים זכויות שיפצו אותם על השירות, כי כשהוא לא לכולם, אין שום סיבה לראות אותו כזכות, אלא כנטל.
מרחק קצר מאוד מוביל מכאן לערעור על עצם תקפותו של מודל הגיוס, על בכירותם של הצבא ובוגריו במערכת הפוליטית ובעיצוב התודעה הישראלית, על הצדקת פעולותיו של הצבא עצמו. הערעור הזה לא יבוא מהמגזרים הלא-משרתים, אלא דווקא מאלה שנושאים בנטל.
אפשר לראות אותו כבר היום בהתרחקותן של אליטות מסוימות מהשירות בחטיבות החי"ר, ממסלולי הקצונה ומההישארות בצבא הקבע. מחר הקרע הזה עלול להתרחב למרד שקט, לא מוכרז, שינתק את הצבא משכבות האוכלוסייה שחשוב לו במיוחד להתחבר אליהן.
במלחמת לבנון השנייה למד הציבור הישראלי, לחרדתו הגדולה והלא רציונלית, שהצבא היקר לו, זה ש"אנחנו שולחים אליו את ילדינו" (כאילו הם לא הולכים לשם על פי חוק שירות חובה), ושהוא "הצבא הטוב ביותר בעולם" (כאילו היה איזה מונדיאל של צבאות וניצחנו את האמריקאים בפנדלים), יכול להיכשל כישלון חרוץ.
הוא למד את מה שצה"ל עצמו התעלם ממנו: שנים של עיסוק במאבק נגד טרור ופעילות בקרב אוכלוסייה אזרחית, משולבים במחסור באימונים ובתהליכי חשיבה לקויים, פגעו פגיעה אנושה ביכולתו של צה"ל להילחם ביעילות במלחמה של ממש, אפילו מול אויב מצומצם שנעדר חיל אוויר או טנקים.
הסדק הזה באמון לא אוחה מאז, גם אם יש מי שמכסה אותו מדי פעם בעוד שכבה של טיח. כאשר יתחבר אליו הסדק הרחב בהרבה של ראיית השירות בצבא כעול המוטל על מעטים, שאינם זוכים לגמול אלא להפך, תיפגע הלגיטימציה של צה"ל בכל המובנים: ביכולתו לגייס את מיטב הבנים, במרחבי הפעולה שלו, ביכולתו לגייס תמיכה במאבקיו על תקציב. אבל מהם כל אלה לעומת התרגיל הקואליציוני האחרון של ביבי, או הלוליינות של מופז.
ofer.shelah@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם