מנהיגות הקריצה: שינוי הכיוון העונתי נמאס
במקום ללכת ישר למקום הנכון, המנהיגים בישראל 2012 מזגזגים כל הזמן לפי משב הרוח. לכיכר המוזיאון בא אתמול מי שמאס בקריצה
בכל החודשים הללו שחלפו מאז נכנסנו ל"שנת טל", לא עלה בדעתו של המנהיג הזה לתפוס מנהיגות. לעשות מעשה. להחליט החלטה. לעשות את מה שטוב ונכון למדינה. זה הרי כל כך פשוט, כל כך נכון, כל כך מתבקש. ממש לא צריך להיות גאון, או נתן אשל, כדי לזהות את זה. אבל זה פשוט לא נמצא בתפריט ההפעלה של נתניהו.
השרים שלו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, נוהגים להגיד שהוא תמיד עושה אותו מסלול: רב עם כל הקונים, מסתכסך עם המוכרים, עומד על המקח, משלם את המחיר הכי גבוה, מגורש מהסופרמרקט ומגלה בסוף הדרך שקנה סחורה מקולקלת. זה בדיוק מה שקורה גם עכשיו. צריך להתפלל בכל הכוח שההתקפה על איראן תתוכנן אחרת.
בכיכר המוזיאון בתל אביב התאספה אתמול ישראל הישנה. לא היה שם הזעם ששטף את הרחובות בקיץ הקודם. לא הייתה הלהבה. הייתה עייפות, הייתה אכזבה. אובדן אמון. ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, ברגע של גילוי לב, סיפר שלפעמים הוא מאבד תקווה, מפסיק להאמין שאפשר עוד לשנות את המקום הזה. דיסקין דיבר על מנהיגות רקובה, ותאמינו לו, הוא יודע בדיוק על מה הוא מדבר.
הופעתו אתמול הייתה משכנעת, אמיתית, אמיצה. הוא היסס לפני שהחליט להופיע, אבל כשפגש את בועז נול ועידן מילר הבין שצריך לקפוץ למים וקפץ. דיסקין הדגים את ההבדל המרכזי בינו לבין חברו,
אשכנזי הוא חששן, הוא נרתע, מהסס, חרד לתדמיתו, ליוקרתו. לזכותו ייאמר שהבין את טעותו והצליח, ממש ברגע האחרון, לעלות אתמול אף הוא לבמה ולהצדיע לאירוע, שהיה ראוי להצדעה.
היה זה אשכנזי שהגה ראשון את המתווה שלפיו אין יותר שירות חובה, אלא חובת שירות. שכל צעיר בן 18 בישראל יגיע לבקו"ם וירטואלי, שממנו יבחר צה"ל את המתאימים, וכל השאר ישרתו בדרכים אחרות. יכול להיות שמתישהו נזכה שהמתווה הזה יתגשם. אם זה אכן יקרה במהרה בימינו, להפגנה של אתמול חלק מרכזי בכך.
למי ששכח: המשבר הנוכחי החל בהצהרה של נתניהו שיפעל להארכת חוק טל בחמש שנים. כן, נשבע לכם. לפני כמה חודשים, בפתח ישיבת הממשלה, זה מה שהוא אמר.
לקח לו כמה ימים להבין את גודל הטעות, ואז הוא התחיל לזגזג בפראות, חנה בכל העמדות, תמך בכל התוכניות, כל אחת בתורה, עד שבזגזוג המרהיב האחרון התייצב מול בועז נול, הביט לו בלבן של העיניים (בישיבת סיעת הליכוד) והודיע שהוא ולא אחר, ביבי נתניהו, יגייס את החרדים ויביא חוק חדש וצודק תחת חוק טל.
באותו זמן, כרגיל, קרץ ביבי גם לחרדים. ואז הוא צירף את קדימה לממשלה, ואז הוא הקים בקול רעש וצלצולים את ועדת פלסנר, והשאלה הנשאלת היא מה עבר לו בראש כשפירק אותה על הראש של מופז, וקרץ שוב לחרדים. זה לא קרה לפני שלושה חודשים. זה קרה בשבוע שעבר. מי לוחש על אוזנו של האיש הזה, מי מטריף את דעתו, מי מכוון אותו.
האמת חייבת להיאמר: המנהיגות בישראל 2012 היא מנהיגות הקריצה. במקום ללכת ישר למקום הנכון, מזגזגים כל הזמן מכאן לשם, קורצים לכיוון ההפוך, משתבשבים לפי כיוון הרוח, הקואליציה והחרדים הספרדים או האשכנזים, או מי שמאיים יותר.
לכיכר המוזיאון באו אתמול עשרות אלפים שמאסו בקריצה הזו. שנמאס להם לממן ולתחזק אותה. אז נתניהו, בתגובה, מכנס את הסיעה ומקים ועדה. נשב עכשיו כולנו ונמתין ללהטוט הבא של נתן אשל. האמת? זה בדיוק מה שמגיע לנו.
