הכוכבים של מיכל: זוארץ היא מדריכה
הם נשרו ממערכת החינוך בגיל צעיר ונראה שגורלם נחרץ, אבל הערב הם יעמדו על הבמה כבוגרי תיכון ויככבו במחזה שעלה בטובי התיאטראות, ואותו הפיקו בעצמם. שבעת הנערים הללו חבים הרבה למיכל זוארץ - המדריכה המסורה שהובילה אותם לאורך הדרך
ההצגה היא למעשה פרויקט סיום של ילדי תוכנית היל"ה - בני נוער שנפלטו ממערכת החינוך, אך משלימים את השכלתם ומוציאים תעודת סיום לימודים, בגרות או גמר. התוכנית, הפועלת בשיתוף האגף העירוני לטיפול וקידום נוער וצעירים, בניהול גילה בן בסט, פועלת בכל רחבי הארץ ומשמשת מסגרת ייחודית ומעצימה לבני הנוער.מסגרת הרואה את ההשכלה כתנאי מחייב לניידות חברתית וכאמצעי לשילוב נורמטיבי בחברה הישראלית. בראשון לציון לומדים בתוכנית זו 100 בני נוער שנשרו ממסגרות לימוד פורמליות, ולכל אחד ואחת מהם מותאמת תוכנית אישית שנועדה להביא אותו למיצוי יכולתו. לאחר 12-10 שנות לימוד מסיימים הנערים את הלימודים: חלק ניגשים למבחני הבגרות ומוציאים תעודת בגרות מלאה ואחרים מקבלים תעודת סיום.
בטקס הנוכחי יקבלו 50 בוגרי היל"ה את תעודות הסיום שלהם וייצאו לחייהם הבוגרים בטוחים בעצמם, ביכולותיהם ובכישוריהם. לצד ההתרגשות הטבעית על תום הלימודים, מצפים כולם גם לפרק האמנותי של ערב הסיום: ההצגה "חברות הכי טובות", בכיכובם של שבעת השחקנים הצעירים ובהפקת קבוצת "דרמה קידום נוער", שפעלה בליווי זוארץ ועובד קידום הנוער שמעון אלקבץ.

"באופן טבעי בהתחלה היו קשיים וזה לא הלך לגמרי לפי הספר", משחזרת זוארץ את תחילת הדרך. "היו לא מעט איחורים, המשתתפים לא תמיד למדו את הטקסט בעל פה ולא תמיד הגיעו מוכנים, אבל לאט לאט הם הבינו את התובענות שבעניין, את הדרישות והציפיות מהם - ואת העובדה שהם חייבים לעמוד בהן, אחרת לא תהיה הצגה".
לדברי השחקנית, בין המשתתפים צמחה דינמיקה חיובית, וכבר בתחילת הדרך היו נערים שעמדו בדרישות והכתיבו את הדרך לשאר. "מי שהגיע לא מוכן או איחר הבין שהוא מעכב את כל הקבוצה. אפשר לומר שנכנס כאן גם עניין של לחץ חברתי, במובן חיובי. נוצרה ליבה בעלת כוונות טובות שהכתיבה קצב וצורת התנהלות. חוץ מזה, אני מורה די נוקשה".
את חברי התוכנית פגשה זוארץ בחודש מרס ועבדה עמם בצורה קבוצתית ופרטנית במשך חמישה חודשים. במהלך העבודה המשותפת וההיכרות עם כישורי הנערים החליטה
מיכל מספרת שבחרה דווקא במחזה "חברות הכי טובות" בשל השילוב בין ריאליזם להומור ורגש, כדי ליצור הצגה מציאותית, מרגשת ומצחיקה. "כשקראנו את המחזה הילדים התחברו אליו מאוד. תהליך העבודה על ההצגה והחשיפה להתפתחות הגדולה שכל אחד מהם עבר היו מרגשים מאוד עבורי. אני מאוד גאה בהם".

בימים כתיקונם מעבירה זוארץ קורסים וסדנאות משחק לילדים, לבני נוער ולמבוגרים. לפרויקט הנוכחי הגיעה אחרי עבודה עם קבוצת נערות מעמותת "מניפה - מנוף לחיים", הפועלת למניעת נשירה בקרב בני נוער בסיכון. "אתיה דן, מנהלת העמותה, היא חברה קרובה שלי והיא ביקשה ממני לתת לילדים העשרה בדמות סדנת משחק", מספרת זוארץ. "החוויה היתה מוצלחת מאוד, ברמה שהיא מעבר ליכולות התיאטרליות של הילדים. לעשות משהו שיש בו כל כך הרבה נשמה נתן לי המון סיפוק. הבנות הרגישו שוות, חזקות, נוכחות ובולטות, והצליחו בכוחות בעצמן להגיע לתוצאות ולהישגים. בהמשך פנו אליי ממחלקת הרווחה בעיריית ראשון לציון וביקשו ממני להעביר סדנה דומה".
בשני הפרויקטים השתתפו בני נוער שחלומם אינו דווקא עולם המשחק, אשר למדו מונחי תיאטרון ובמה מרמת היסוד. היה שוני בין לימוד אנשים המעוניינים להיות שחקנים לבין הדרכת בני נוער שלא מעוניינים באור הזרקורים?
"הסדנה הזאת היתה שונה מאוד מהסדנאות ומהקורסים שאני מעבירה לאנשים שחולמים לעסוק במשחק. רוב הנערים, למעט ילדה אחת שמתעסקת בדרמה, הגיעו ללא כל ניסיון קודם או קשר למשחק. זה היה אתגר לפתח ולעורר בהם את זה, היה כאן שילוב של מסירות ושל כישרון. מצד אחד רציתי לגרום להם להרגיש שהם יכולים לעשות את זה, שיש להם היכולת לרתק, לסקרן ולרגש אנשים. מצד שני הייתי צריכה לגרום להם להאמין בעצמם. באמצעות תרגילים בסדנה הם נוכחו לדעת שהם מסוגלים והתחילו להאמין בעצמם".
לימודי משחק היא מסגרת נוקשה.נתקלת באתגרים או בהתנגדויות?
"אני לא חושבת שאפשר להגיע לתוצאות בלי להשקיע. תוצאות טובות יש רק בעבודה קשה. בהתחלה ההתמסרות וקבלת המרות היו מאתגרות. כשלומדים משחק, ובכלל, כשעוברים כל תהליך תיאטרלי, צריך להיפתח מאוד ולהתמסר. לא רק להגיע בזמן או ללמוד טקסטים בבית, זו התמסרות מוחלטת במהלך העבודה. צריך להבין שכשאתה שם, אתה צריך לתת את עצמך, את הקרביים שלך. להיכנס למקומות עמוקים".
בטח היו לא מעט רגעים מרגשים.
"בהחלט. ההתחלה היתה הכי מרגשת. היא הגיעה ממקום נורא תמים, של ילדים שמתקשים אפילו לקרוא את הטקסט. כרגע הם עומדים על הבמה, מופיעים ונושאים על הכתפיים שלהם מחזה של 50 דקות עם כל מה שזה אומר: הלחץ, ההתרגשות, הדיוק, המשחק והקהל שיושב מולם. נוסף ללימוד הטקסט בעל פה יש כאן עניין של בימוי ומיומנויות משחק לצד הפנמה וניסיון לרגש את הקהל. מדובר במכלול - לעמוד על במה, הדרך לשם, קבלת ביקורת בונה, ואת כל זה הם עושים בהצלחה גדולה".
