ימי בצורת: בין משק החשמל לביטחון אנרגיה
עצמאות אנרגטית היא פיקציה. ישראל מחליפה את התלות במצרים בתלות ביטחונית אחרת, הגז, שכל כך יקר לאבטח
◄בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק
ועם רדת ערב, אנו שבים, מוכי-חרדה, עייפים, אל חיק המזגן, וחרוזיו של ביאליק (1896) זוכים לעדנה מחודשת: בְּיוֹם קַיִץ, יוֹם חֹם, עֵת הַשֶּׁמֶשׁ מִמְּרוֹם / הָרָקִיעַ תְּלַהֵט כַּתַּנּוּר הַיּוֹם / עֵת יְבַקֵּשׁ הַלֵּב פִּנַּת שֶׁקֶט לַחֲלוֹם / בֹּא אֵלַי, בֹּא אֵלַי, רֵעַ עָיֵף!
◄ארדן: "משרד האנרגיה עוצם עיניים"
◄הפחדה לא תעזור: אפשר לחסוך אנרגיה בבנייה
◄בהמתנה: פרויקטים סולאריים בהיקף 250 מגה-ואט
הביטוי "בצורת החשמל", שהפך שגור בפי כל, מטעה. יש בו, בביטוי, משהו מן האשליה או הולכת-השולל, כמו היה משק החשמל הישראלי נתון לחסדיו של כוח עליון; שאם רק היינו רוקדים עוד ריקוד גשם אחד, הקוסמוס או אמא אדמה היו דואגים לנו; שזה בסדר להיות מפוחדים. אבל, כאמור, זהו בלוף. "בצורת החשמל" היא לא תופעת טבע.
זוהי נקודה חשובה: משק החשמל היה נתון, עודנו נתון ולעד יהיה נתון בידי הרגולטור. כשהרגולטור משתמש במילה בצורת הוא מתחמק מאחריות. למעשה, בצורת היא בעיה כלכלית, היא פונקציה של זמינות משאבי טבע כמו שהיא פונקציה של ניהול משאבי טבע.
והרגולטור, המנהל, איה הוא? נציגי משרדי הממשלה, הפרלמנטרים ונציבי
בה בעת, מסבירים לנו, שבצורת החשמל היתה בלתי נמנעת. שהתלות בגז המצרי דנה את משק האנרגיה לפגיעוּת מובנית, וש"בלון הגז המצרי" סופו היה להתפוצץ לנו בפנים. ב-2011 הוא אכן התפוצץ. שבע פעמים. בנוסף, מבטיחים לנו שזו השנה האחרונה וחסל סדר בצורת חשמל. ההבטחות לעצמאות אנרגטית, לביטחון אנרגיה, לאספקה רציפה ומהימנה של חשמל נשענות על תגליות הגז בים התיכון כמובן.
הסיפור של "נס הגז" הישראלי וחלום ביטחון האנרגיה החלו ב-1999 עם גילוי מאגר "נועה" מול אשקלון (חלק ממאגר "מרי", שייתכלה עוד השנה). הסיפור הגיע לשיא עם גילוי מאגר "לוויתן" ב-2010, המכיל כ-430 מיליארד מטרים מעוקבים (BCM) של גז. כמות שהפכה את המאגר לתגלית הגדולה בעולם בעשור הקודם. התקשורת חגגה. "ארץ זבת חלב, דבש וגז", אמרו הכותרות. בכתבת תחקיר של MSNBC חגגו את העצמאות האנרגטית.
אפס, עצמאות אנרגטית מוחלטת וביטחון אנרגיה מושלם – במקרה הארצישראלי – הם פיקציה. מיראז'. חלומות באספמיא. יתרה מזאת, לביטחון האנרגיה מחיר, ואין ארוחות חינם. לאחרונה התברר לנו שלארוחה זו תג מחיר אסטרונומי. אבטחת מתקני הקידוח והתשתית להפקת ולשינוע הגז, תעלה לנו כשלושה מיליארד שקלים. מדובר, לפי דיווחים תקשורתיים, על "יצירת שלוחה צה"לית מרחק 180 קילומטר מחופי ישראל". שלוחה שתכלול צי ימי ייעודי, כוח לוחמים ומערך טכנלוגיות מכ"מ ואש.
אולי זה מחיר "המצב הביטחוני". מה שאחרים עשויים לקרוא לו "הכיבוש". אולי אין כזה דבר "ביטחון אנרגיה מושלם" במזרח התיכון.
כך או אחרת, כל טק"ק מתעופף (טיל קרקע-קרקע) יכול לסכן את מאגרי "לוויתן" ו"תמר", שלפי התוכניות, עתידים לספק כ-90% מצריכת הגז הלאומי; גז שיהיה אחראי בתורו לייצור בין 60% ל-75% מהחשמל בישראל. אין תקדים בעולם למדינה שעוברת מהר כל כך ממקור אנרגיה אחד למשנהו. מתלות אחת לאחרת.
עם כל היתרונות בגז "כחול-לבן", אנו מפתחים תלות שמסכנת את הביטחון הלאומי. במחי גראד, סקאד, או פיגועי ג׳יהאד, יורידו עלינו את השאלטר. לבנון כבר הצהירה כי הפקעת תמר ולוויתן היא בחזקת קאזוס-בלי; עילה למלחמה, או לכל הפחות, עילה לאגרסיביות. ומה עם רעידות אדמה? מישהו כנראה שכח את שיעורי הגיאוגרפיה שלו, שם שוחחו גיאולוגיה, תזוזת הלוחות הטקטונים והבקע הסורי-אפריקני. הרי גם זה איום קונקרטי.
אף על פי כן, עקב בצד אגודל, מיליון דולר ביום (עלות הפעלת אסדת "סדקו אקספרס", מקידוחי לוויתן ותמר), נקלע משק האנרגיה הישראלי למלכוד 22: מצב אבסורדי ואירוני, בו התוצאה של פעולה נוגדת את הכוונה המקורית; בניסיוננו להחליף תלות ביטחונית אחת אנו מתפשרים על תלות ביטחונית אחרת. אנו ממשיכים ללכת שבי אחר העצמאות האנרגטית הנכספת, ובחיפוש אחר החוסן המושלם של משק האנרגיה.
אבל, על משקל הציטטה האלמותית של יורם ארבל, ככה לא בונים חוסן. איך כן בונים חוסן אנגרטי? בגיוון תמהיל מקורות האנרגיה; בשעטנז מקורות ייצור חשמל. זה הכיוון.
דווקא לאור גל החום הנוכחי, מצחיק להעדיף את הקשר הגורדי בהתהוות "ישראל – גז", על פני הקשר הגורדי האמיתי: "ישראל – שמש". כך ניתן אפוא להתיר את הפלונטר: יש שמש, יש קרינה, יש טכנולוגיה, יש מימון, יש הון אנושי, יש נכונות. אז מה בכל זאת חסר? אישור הרגולטור. היעד של 10% ייצור חשמל ממקורות סולאריים עד 2020, אם ימומש – וזה "אם" גדול – אינו מספיק. מומחים טוענים כי בלאו הכי, היעדר החלטיות ממשלתית תוביל לייצור 5% לכל היותר.
ומאחורי הקלעים, הגז משחק תפקיד. אספקתו הזולה גורעת מהתמריצים לפיתוח אנרגיה סולארית, דווקא כאשר זו נחוצה ביותר. בד בבד, אנשי צה"ל מבקשים שלא להפקיע שטחי אימונים בנגב לטובת ייצור אנרגיה סולארית. זה ביטחון וזה ביטחון, הם טוענים. בצדק. אז אולי הפתרון הוא לחתור לשלום? אולי כך, צה"ל יידרש לפחות שטחי אימון?
בצר לנו, אין שלום באופק. אנו נותרים לפיכך עם השאלות: איך לתעדף? איזו מטרה חשובה יותר? אנו גם מבינים כי לא מתפקידנו לתעדף. הרי תעדוף בין מטרות לאומיות הוא תפקיד נבחרי הציבור. ונבחרי הציבור נדרשים לכושר הכרעה ולפעולה נחושה. שאמה הכהן הוסיף בעניין האנרגיה הסולארית וציין, "מי שמקבל את ההחלטות לא מגיע לכדי הכרעות... כנראה שבכל הקשור להחלטות ארוכות טווח אנחנו לא תמיד עומדים בלוחות הזמנים".
אין פלא שכל שנשאר למשרד האנרגיה והמים לפרסם בקמפיין הקיץ שלהם הוא "ישראל עוברת לאנרגיה חיובית". ברור, לאנרגיה חלופית היא בטח לא עוברת. וכל שנשאר לנו אפוא הוא לחשוב חיובי. כמו המימרה הכל-ישראלית: סמוך, יהיה בסדר. עד אשר תעבור ישראל לאנרגיה חלופית, נכנס משק האנרגיה הישראלי, שוב, כמו במקרה המצרי, לגיא צלמוות; למלכוד 22. לפחות הפעם המלכוד הוא תוצרת עצמית. ולפחות הפעם אפשר לחשוב חיובי.
נו מילא, גם זה משהו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם