פרידה מאיריס: יומנו של בעלה אחרי מותה
איך מסבירים לילדה שאמא כבר לא סובלת, אבל גם לא תחזור? דרור כהנוביץ' מתעד את ההתמודדות הקשה בבלוג שלו, "אב במשרה מלאה"
06:40 בבוקר. דר ואני כבר במטבח, עומדים להוציא את לוקה לטיול. הטלפון בבית מצלצל. זה לא יכול להיות טוב, בעיקר כי הטלפון בבית כמעט לא מצלצל. "זה בטח אפי, רוצה להגיד לי שהם התעוררו מוקדם ושהיא יכולה לקחת את דר", אני מנסה לשכנע את עצמי שהכל בסדר וכלום לא קרה.
"דרור, היא מתה, איריס, זה קרה עכשיו, לפני חמש דקות, בבית החולים, היא לא נושמת יותר", אומרת לי אלה, המטפלת של איריס שנשארה איתה בלילה בבית החולים. אחר כך היו המון רעשים על הקו ולא יכולתי לשמוע כלום. ניתקתי את הטלפון והסתכלתי אחורה, אל דר ולוקה שעומדות ליד הדלת. הלכתי אל הדלת ולקחתי את דר בידיים.
"אבא, מי התקשר?", היא שאלה. "אני צריך לדבר איתך על משהו", אמרתי והרמתי אותה בידי. הלכתי איתה עד לספה בפינת המשפחה וישבנו ביחד והתחבקנו. "אמא מתה בבית החולים, היא לא נושמת יותר. את זוכרת שלאמא היה קשה לנשום, והרופאים עשו הכל כדי לעזור לה, וניסו כל מיני תרופות? בסוף היא לא הייתה יכולה לנשום יותר והיא מתה", אמרתי לה, כמי שמקריא את הטקסט שכבר היה כתוב לי בראש.
"את זוכרת ששאלת אותי אתמול אם כשמישהו מת הוא עולה לשמים? אז אמרתי לך שיש מי שמאמין שהוא עולה לשמים ואני מאמין שמי שמת נשאר במחשבות, בזיכרונות ובתמונות שלנו. אמא תישאר איתנו במחשבות ובזיכרונות ובתמונות, וכל פעם שתרצי שאמא תהיה איתך, אז תיזכרי בה או תסתכלי בתמונות שלה. אמא לא תחזור יותר הביתה, היא מתה, אבל תהיה איתך תמיד במחשבות", כך אמרתי לה.
"אבא, יש לי נזלת", היא אמרה, והלכנו לקנח את האף. חיבקתי אותה והיא הסתובבה, הצביעה על משחק ושאלה "אבא, אתה יודע איך משחקים במשחק הזה?", ברור שהיא לא מצליחה לעכל את מה שאני אומר. הרי אני לא מצליח לעכל את מה שאני אומר. "קצת קשה לי לשחק עכשיו במשחקים, אבל אני חושב שזה טוב אם תביאי דפים וצבעים ונצייר", אמרתי לה. התקשרתי להורים של איריס הביתה. "איריס נפטרה עכשיו בבית החולים", אמרתי ללאה. היא פרצה בזעקות שבר ואחרי כמה שניות אמרה: "אנחנו נוסעים לבית החולים" וניתקה את השיחה.
מה עושים עכשיו? חשבתי. בראשי הרי תרגלתי בדיוק מה יקרה ועכשיו הכל מתבלבל לי. חיפשתי במחשב תמונה טובה של איריס, וניסיתי לכתוב סטטוס בפייסבוק - "איריס גולדמן-כהנוביץ', 2012-1972", ניסיתי לכתוב וכל פעם ברחה לי איזו אות או ספרה. דר ישבה לי על הברכיים והסתכלה בתמונות. "למה רואים תמונות של אמא?", היא שאלה. "אני מחפש תמונה טובה של אמא מהמסיבה האחרונה". "אבא, אמא עוד נושמת?", דר שאלה אותי. "לא, חמודה, אמא כבר לא נושמת, היא כבר לא סובלת יותר, היא מתה", עניתי. ברור היה לי שהיא עדיין לא מעכלת.
התחילו להגיע הודעות אס-אם-אס ומיילים, חלקם עוד מהלילה, שבו עוד מברכים אותי ליום ההולדת ומקווים לנסים עבור איריס. אחר כך התחילו חברים להתקשר. כנראה
החלטתי שלמרות שהבטחתי לאיריס לוויה אזרחית בארון, נקבור אותה כאן, באבן יהודה, קרוב לבית. האמת שתכננתי באותו בוקר לנסוע עם לאה לסיבוב בתי קברות בכפר סבא ובגבעת השלושה ולרכוש לאיריס חלקת קבר. החוק מאפשר היום לאדם לרכוש חלקת קבר פרטית בבית עלמין אזרחי רק בחייו. אחרי מותו לא ניתן לרכוש חלקה. לא הספקתי לרכוש ואולי זה היה עדיף, שאיריס תיקבר קרוב לבית, במקום שנוכל להגיע אליו בקלות, במקום שדר תוכל לרכוב אליו באופניים עוד שמונה-עשר שנים, כשתהיה כבר גדולה ועצמאית ותרצה להיות עם איריס. החלטתי שזו הבטחה אחת שאני מתכוון לא לקיים. סליחה, איריס.
עוד טלפון לא מוכר. הפעם מתאמת ההשתלות של בית החולים. "מה כבר יש לאיריס לתרום? הרי היא חולת סרטן", חשבתי לעצמי. "אנחנו רוצים לבקש את רשותך לתרום את קרניות העיניים של איריס לאדם אחר", אמרה. חשבתי לעצמי, איזו הזדמנות נפלה בחלקי, לתרום איבר מאיבריה של איריס לאדם אחר. "אני חתום על כרטיס אדי, ואיריס חתומה וזו זכות בשבילנו לתרום, תשתמשו בכל מה שאתם צריכים, זה מה שאיריס הייתה רוצה לעשות", אמרתי לה. במקביל התקשרתי להורים של איריס וסיפרתי להם על כך. "ברצון נתרום, לכבוד הוא לנו", הם אמרו. מיכל אליעד כתבה על זה בפייסבוק: "יבורך האיש שיזכה לראות את העולם דרך העיניים של איריס". לא יכולתי לחשוב על משהו יותר מתאים.
סיפרתי רק לאחרונה לאיריס, שכשהודיעו לה שהסרטן הפך גרורתי והתברר שהגידולים משתוללים בגוף שלה מבלי שהכימותרפיה תדגדג אותם, בשבילי ההרגשה הייתה שהיא כבר מתה. אולי זו דרך ההתמודדות שלי עם המוות הצפוי, לחשוב שהאדם שאיתו אתה חי כבר מת, וכל דקה איתו ביחד זה סוג של מתנה, קופון, הנחה, על החשבון. בעיקר הרגשתי שלווה כי אני יודע כמה איריס סבלה בשבועות האחרונים, כשנאבקה לנשום, וכמה רציתי כבר לסיים את הסבל הזה עבורה.
כשהרופא באיכילוב שאל אותה מה היא רוצה לעשות הייתה לה תשובה מוכנה: "שלא יכניסו לי צינור לריאות וירדימו אותי, שיקלו עלי כמה שאפשר וזהו". הרופאים כיבדו את רצונה של איריס למות בכבוד, וטוב שכך. הרופא במחלקה הסביר לאמא של איריס שבשעה ארבע לפנות בוקר איריס התקשתה לנשום ולהירדם, הוא נתן לה עוד מנת מורפיום והיא נרדמה, וכך מתה בשלווה בשנתה. טוב שככה בחרה לעזוב את העולם, לא מחוברת לצינורות ומורדמת.
בצהריים, כשהבית כבר היה מלא אנשים, ישבתי בצד עם המחשב וכתבתי דברים שאותם רציתי לומר על קברה של איריס. היה לי קשה לכתוב, משום מה. הרגשתי שאני קצת נוטה לקלישאות או לפאתוס, תיקנתי ושיניתי הרבה פעמים את מה שכתבתי. הבית היה מלא חברות וחברים, שצחקו והעלו זיכרונות. היא לא רצתה שאנשים יהיו עצובים בשבעה, מבחינתה זו מסיבה כמו כל המסיבות, כך היא הייתה בוודאי מארגנת את זה.
בשעה ארבע דר הגיעה מהגן עם אחותי, וישבתי לחבק אותה. היא הייתה נבוכה מכל האנשים בבית וישבנו בחדר שלה. היא סיפרה לי שבגן ישבה עם כל החברות, הראתה להן תמונות של איריס וסיפרה להן על הקניות בלונדון. "אמא שלי מתה", היא הודיעה לגננות, "היא לא נושמת יותר, אבל היא איתי במחשבות שלי". כמה בוגרת היא יודעת להיות. כל הכבוד, איריס, על מה שיצרת וגידלת.
הגיעה השעה חמש וחצי, הזמן נראה כאילו רץ מהר מאוד וצריך להתכונן ללוויה. התרחצתי והתלבשתי. "אני וכל האנשים בבית נוסעים לטקס הלוויה של אמא", אמרתי לדר. "מה זה לוויה?", היא שאלה. "זה טקס פרידה מאמא", הסברתי לה. "את תישארי עם לי ויעלי כאן בבית ואני אחזור עוד שעה".
בית העלמין של אבן יהודה נמצא במרחק שלוש דקות נסיעה מהבית. על הגבעה עם הנוף הכי יפה מערבה. אפילו אפשר לראות את הים. פיסת נדל"ן משובחת בחרנו לך, איריס. בבית העלמין חיכו כבר מאות חברים, מכרים ובני משפחה. התחבקתי עם כל כך הרבה אנשים, כשאני מנסה לזהות כל אחד מהם. לא יכולתי להשתחרר מההרגל להגיד "תודה שבאתם", כאילו אני מארח אירוע. מה לעשות? ככה איריס הרגילה אותי.
קראו לי לזהות את הגופה. פתחו את התכריכים וגילו את פניה של איריס. היא נראתה כל כך יפה ושלווה, פנים לבנים כמו של מלאך, כאילו אתי איפרה אותה לכבוד האירוע. רציתי ממש לנשק אותה. "זו איריס", אמרתי לעובדי בית הקברות.
מאות האנשים המתינו והפקקים השתרכו סביב בית העלמין הקטן. הטקס התחיל בנגינת השיר "הצגה" של דני רובס. בחרתי את השיר הזה כי זה שיר שאיריס אהבה וביום ההולדת היא ביקש מדני לשיר לה את השיר הזה. אחר כך הגיע שלב ההספדים. בכינו, צחקנו, נזכרנו, כל אחד הזכיר מה הייתה איריס בשבילו.
כשהורידו את גופתה של איריס אל הקבר, עטופה בתכריכים, ביקשתי ממנה סליחה על שלא יכולתי למלא את בקשתה להיקבר בארון. הקבר כוסה בחול וזרי פרחים. כמה איריס אהבה זרי פרחים, זה ממש הולם אותה.
איריס הודיעה לכולם שהיא רוצה שהשבעה תהיה מלאה בחברים עם ילדים, אז כנראה שמחכה לנו שבוע של מפגש קומונה בלתי פוסק. יאללה בלגן. כמה זה מכבד את זכרה של איריס. ככה היא אהבה לחיות.
הצלחתי לישון עד שלוש וחצי בלילה. עכשיו אני יושב וכותב במטבח. הבית שקט. עוד מעט יתחיל להתמלא. זהו, אני לבד. שוב לבד, כמו לפני עשר שנים.
מה עושים עכשיו? איך ממשיכים? כשהחברים הולכים קשה להדחיק את המחשבה הזו. כשפתחתי את הבלוג הזה, ב-2009, קראתי לו "אב במשרה מלאה", כי חשבתי שהתפקיד שלי כאב לדר הוא תפקיד משמעותי. התכוונתי לכתוב על חוויות ההורות שלי ועל חוויות מתקופת ההתמחות במשפטים. לא שיערתי שיגיע יום שבו באמת אהיה "אב במשרה מלאה". בשבועות האחרונים, כשאיריס הייתה מאושפזת ואני ישנתי עם דר בבית, ניסיתי להתרגל ללבד הזה, אבל עכשיו זה באמת לבד. אמא כבר לא תחזור יותר. זה קשה ואצטרך להתמודד עם זה בהמשך.
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם