אחרי 18 שנה: החייל שנטש מדבר על הבושה
באוקטובר 94 רב"ט נתי שמש היה התצפיתן במוצב "דלעת" בלבנון כשכוח חיזבאללה חדר למוצב והגיע לעמדה שעזב. הוא נשלח לכלא. ראיון בלעדי
ההסתערות כולה, כולל דגל חיזבאללה שמתנוסס מעל מוצב צה"ל, צולמה על ידי המחבלים ושודרה אחר כך בכל העולם. הארץ רעשה. מעולם קודם לכן לא הניף חיזבאללה את דגלו על מוצב צה"ל מתפקד ושוקק חיילים. כלי תקשורת זרים דיווחו על "שבירת רוח הלחימה של הצבא הישראלי". יצחק מרדכי, אז אלוף פיקוד הצפון, קבע שמדובר ב"בושה שלא שמעתי כמוה בכל ההיסטוריה של צה"ל".
18 שנה אחרי כן, שמש, התצפיתן, מדבר בפעם הראשונה. עד עכשיו שתק. מיד אחרי האירוע נשפט והורשע בהתנהגות שאינה הולמת חייל. הוא נידון ל-28 ימי מחבוש וגורש מהיחידה. "אני לא כועס ולא מאשים", הוא אומר. ההפך. הוא עדיין מתנצל. מנסה להסביר מה קרה באותן שניות גורליות שהטילו בו כתם לכל החיים. מדוע לדעתו פעל בסדר, אף שנשפט ונמצא אשם בנטישה. "פקששנו", הודה השבוע. "אני פקששתי. הייתי מוכן לשפוך את הדם שלי בצבא, בשביל המדינה. אבל ברגע האמת לא עניתי על הקונספציה של "טוב למות בעד ארצנו". זאת המוסכמה. ציפו שאני אמות. במדינת ישראל מי שלא עומד במוסכמה הזאת, מי שפוחד, מי שנבהל, יש לו זכויות פחותות.
"אני הייתי בן 19. לא הבנתי מי יורה עלי. מאיפה יורים. אני לא מרגיש שברחתי. עשיתי מעשה הישרדות. זה נחשב "שאקלי" להיות חייל, אבל אנחנו לא הצלחנו להרוג מחבלים. לא עשינו את מה שציפו מאיתנו. אני, נתי, לא יצאתי שאקל. לא יצאתי גבר. קודם היחידה הוקיעה אותי. אחר כך אני הוקעתי את עצמי מהחברה. שמו לי דגל זר בעמדה. זה פגע לי באגו, בגבריות. זה היה מעליב. אומרים שצה"ל הוא צבא העם, סוג של דבק", אמר והצמיד את כפות הידיים זו לזו, "אבל אותי שחררו מהדבק הזה. פלטו אותי החוצה".
בשנים שעברו מאז ההתקפה על המוצב, שמש אובחן כמי שחולה במחלה נפשית קשה. הוא סובל גם מתסמונת פוסט טראומטית (פי-טי-אס-די). שלוש פעמים אושפז במחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר. במאי האחרון קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב בדעת רוב, ששמש לקה במחלה הנפשית הקשה בעקבות מתקפת המחבלים על "דלעת". בית המשפט קיבל חוות דעת פסיכיאטרית שלפיה "האירועים במוצב שבו שהה (שמש) בעת שחדרו אליו מחבלים וכליאתו לאחר מכן היוו גורם דחק שגרם במישרין לפריצת המחלה".
שמש חי בגפו. הוא בן 37 וחצי היום. מעולם לא נישא או הוליד ילדים. רוב השנים לא עבד. בחודשים האחרונים הוא עובד במכבסה, חמש שעות ביום. כמעט 20 שנה אחרי שהמחבלים תקעו בעמדה שלו את דגל חיזבאללה, רב"ט נתי שמש, התצפיתן ממוצב "דלעת", עדיין לא השתקם. "זה כל החיים שלי", הוא מספר. "בעצם לא נפרדתי מהצבא. זה רודף אותי. נגמרו לי החיים". הוא החליט להתראיין כי הוא לא יכול יותר לחיות עם הסיפור הזה לבד. בכף היד שלו, הראה לי השבוע, יש קו חיים קטוע, מחולק לשני חלקים לא שווים. בעיניו זה סמלי. החיים שלו, אמר, נקטעו אי שם בסתיו ההוא על מוצב "דלעת". "ולפעמים אני חושב, אולי אם הייתי נהרג שם כבר הייתי אומר תודה. אולי עדיף היה לי למות מאשר לחיות".
זה סיפור טרגי על חייל צעיר עם כוונות טובות, שכשל. כזה שיכול לקרות רק בישראל. נתי שמש נולד ברמת גן וגדל בתל אביב. בן אמצעי, אחד משלושה. "הייתי בריא. ילד טוב, יפה ושמח", הוא מתאר. בגיל 17 כבר הייתה לו חברה. נפרדו אחרי שהשתחרר מצה"ל. מאז לא היה לו קשר זוגי. "החבר'ה שגדלו איתי זורחים היום. אני נבול", הוא מעיד.
הוא התגייס ליחידת התצפיתנים באוגוסט 1993 עם פרופיל 97. ידע שהוא חייב להתגייס לשירות קרבי בגלל הפרופיל שלו. מישהו הציע לו "לך לתצפיתנים", והוא הלך. "הייתי חייל טוב. חייל ממושמע. אחד שהשתדל והשקיע. אם מישהו היה אומר לי שיקרה פעם אירוע כזה, לפני ההתקפה, שיגיעו מחבלים ויעלו על המוצב, הייתי אומר לו, 'אני מסתער ומשיב אש'. בוודאות".
בחוות דעת שכתבה רס"ן קרין אלון - ששמש עבר לשרת בפיקודה אחרי שהודח מהמוצב בעקבות ההתקפה - היא מתארת "חייל מסור, פיקח, בעל יכולת להפעיל יוזמה ולתת מעצמו מעל ומעבר. בחור ישר ואחראי, בעל מוסר עבודה ורצון לתת את המקסימום האפשרי". שמש : "מה בסך הכל רציתי? להיות חייל? לא בגדתי, לא שיקרתי. לא פברקתי ולא המצאתי דברים כדי להיות ג'ובניק. לא ניסיתי להתחמק משירות קרבי. הלכתי להיות חייל. היה לי רצון טוב".
לוחמי התצפית גויסו באותה תקופה דרך חיל המודיעין. הנחשבים יותר היו תצפיתנים רגליים. שמש היה ב"עת"ף", עמדות התצפית. הוא עשה טירונות רובאי 03. זו לא טירונות קרבית, ובסופה החייל רחוק מלהיות לוחם חי"ר. בהמשך כללה ההכשרה שעבר תכנים כמו
"דלעת? היה המוצב הראשון שהגיע אליו. "המוצב היה בשבילי כמו בית", סיפר. הגיע לשם באביב ושירת בו יותר מחצי שנה, עד לאירוע. יצא הביתה אחת לשלושה שבועות. בגלל זה התקשה להבין כשבעטו אותו החוצה. "אתה בא מיחידה שהיא משפחה ופתאום זורקים אותך. זה כמו אמא שמחזיקה תינוק על הידיים, ובבת אחת שומטת אותו לרצפה. זאת אולי דוגמה לא טובה, אבל ככה הרגשתי. אבוד, בודד. פתאום זהו, התנתקות חד צדדית".
אלה היו ימים אחרים. "דלעת" (תל דבשה) היה אז מוצב קדמי, חם. עבודה מתישה, כפויית טובה. את המוצב איישו, נוסף לתצפיתנים, למעלה מ-20 לוחמי פלוגת ההנדסה של גבעתי (הפלחה"ן) ושני צוותים של טנקים. מתקפת חיזבאללה באוקטובר לא הייתה הפעם הראשונה שבה נתקל שמש בירי. גם קודם היה עד לירי פצצות מרגמה על המוצב. על פי הנתונים, מיום האירוע ועד מאי 2000 - מועד יציאת צה?ל מלבנון - "דלעת" היה למוצב המותקף ביותר בלבנון. "מקום שצפוי שתהיה פעילות נגדו", הסביר השבוע יצחק מרדכי. "לכן גם הכוח שהוצב שם היה כוח עילית. מיטב הלוחמים".
בשבת בבוקר, 29 באוקטובר 1994, ביצעו אנשי חיזבאללה ירי ארטילרי לעבר "דלעת". במקביל, ערכו המחבלים התקפה רגלית. הם עלו למוצב משתי נקודות שונות. בעקבות הירי נטשו התצפיתנים את העמדה שלהם. לוחם גבעתי נוסף השתופף בעמדה שלו עם תחילת הירי ואחר כך נטש אותה. המחבלים הצליחו לטפס עד עמדת התצפית שננטשה (זו של שמש) בקדמת המוצב והושארה ללא חיילים, ולהניף בה את דגל חיזבאללה. בין המחבלים היה צלם וידאו של רשת הטלוויזיה אל-מנאר של החיזבאללה, שהנציח את האירוע.
קצינים במוצב, ביניהם מפקד המוצב, קצין מצטיין, לא פעלו כמתבקש ממפקדים בשטח. הם לא ביצעו הערכת מצב נכונה, לא ניתחו נכון את התמונה בשטח, ולא נתנו את הפקודות המתאימות. חלק מהלוחמים ירדו לבונקרים, בהוראת המפקד. לא בוצע מרדף אחרי המחבלים, ולא הייתה חתירה למגע. לוחמים לא הצליחו לפגוע במחבלים מטווחים קצרים. חלקם ירו במחבלים כשראשם טמון בתוך מחסה והם אפילו לא מציצים באויב.
היה בלבול. כתוצאה מירי המחבלים התפוצצו במוצב מכלי גז ועמדות נפגעו. רק בזכות ירי של צוותי הטנקים - יוזמתו של שריונר בדרגת סמל שהיה היחיד שקרא את התמונה נכון ויצא לחפש את האויב - עזבו המחבלים את המוצב. וגם לאחר שעזבו, הירי הארטילרי על המוצב נמשך. במתקפה נהרג לוחם גבעתי, חייל מצטיין, סמ"ר אלמוג קליין, שהיה בעמדה שלו. שני לוחמים נוספים נפצעו.
"הגעתי לעמדה בשש בבוקר", מספר שמש. "נכנסתי למשמרת עם עוד תצפיתן, חייל טרי שבא לעשות חפיפה. שחררנו את תצפיתן הלילה. אחרי זמן קצר נורה אר פי-ג'י על העמדה. אני זוכר את הבום. הופתענו. לא הבנו מה קורה. המחבלים הגיעו לנו מתחת לאף. לא הייתה שום התרעה. אף אחד לא ראה אותם. אף אחד לא זיהה אותם. לא תצפית הלילה, לא המכ"מ. לא ראינו תנועות חשודות. לא חשבנו שמחבלים בכלל יכולים להגיע ככה, עד המוצב.
"מהירי עפנו אחורה. החלטנו לחלץ את עצמנו אחורה, מתוך העמדה. זאת הייתה החלטה של שנייה. לא יודע מה חשבתי. לא הייתה ברירה. זו הייתה הדרך היחידה לשרוד. לצאת החוצה ולהמשיך למוצב. אם היינו עושים את זה לחייל אחר, היו נותנים לנו צל"ש. אבל אנחנו חילצנו את עצמנו.
"המוצב היה בנוי מתעלות. המשכנו למרכז המוצב. אם היינו נשארים בעמדה, היינו מתים. ניצלנו ממוות. שתי שניות אחרי שיצאנו מהעמדה, המחבלים תקעו לנו את הדגל. אחר כך הם זרקו לבנת חבלה ופוצצו את העמדה.
"מסביב היו חיילים. חלק ירו וחלק לא. לא הבנו מאיפה בא הירי של המחבלים, אז לא ידענו לאן לירות. התחיל ירי מאסיבי על המוצב, שנמשך שעות. היינו תחת התקפה. השתטחתי על הרצפה. לא יריתי, לא נלחמתי, לא תקפתי, לא השבתי אש. לא היה לי במה. השארתי את הנשק שלי בעמדה. כל השעות האלה עדיין לא הבנתי איפה המחבלים ולאן צריך לירות. לא ראיתי. היית ה הרבה אש, הרבה עשן. גם המפקד לא רצה שכולנו נסתער. אני זוכר שהוא עצר חלק מהחיילים שרצו ללכת קדימה, לסוללה. הרגשתי אי ודאות, חוסר אונים, חוסר הבנה. הפחד שיתק אותי".
"זה היה מביך, לא ערכי, לא חינוכי ולא מבצעי", אמר השבוע יצחק מרדכי. הוא זוכר את האירוע היטב. יומיים קודם לכן ביקר במוצב. עשו תרגולת לשורה של תרחישים. מרדכי ביקש מהלוחמים שיסגרו פרצה בגדר מתחת לעמדה. זו הייתה פרצה שהלוחמים יצרו כדי לצאת ממנה לפעילות. בסופו של דבר גם המחבלים נכנסו מהפרצה הזאת.
"המוצב הזה", אומר מרדכי, "במתכונת שלו, במספר החיילים שלו, יכול היה לעצור התקפה פי עשרה יותר קשה ממה שהוא הותקף באותו היום. המחבלים באו מכיוון מאוד מטומטם, ישר מהחזית, במתלול, מתחת לעמדה. הגעתי למוצב ותחקרתי את האירוע. זה היה מפוצץ את הראש. אתה רואה את זה, אתה רותח. אלה תנאים קלאסיים להפעיל אש.
"לא זיהו אותם במכ"מ? היה אפשר לזהות אותם בעין. לא היה צריך מכ"מ. מי שהיה יורה שני צרורות היה גומר את הסיפור. אם הלוחמים היו יורים צרור אחד למקום שממנו עלו המחבלים, אם המפקד היה מפעיל את הכוח לתפוס עמדות, גם אחרי שהמחבלים כבר נסוגו, היה להם עוד מרחק לרוץ, והם נמצאו מבחינת העמדה כמו על כף היד, היה אפשר לפחות לזנב ולהרוג אותם. ישבו שם מיטב הלוחמים, מיטב הכוחות, עם מיטב היכולות. זו הייתה התנהגות מבישה עם כל מיני הסברים קלושים. זה היה האירוע הכי מביש. חיזבאללה מגיע עד הגדר, ולא כל המחבלים הרוגים ופצועים?".
גם היום, 18 שנה אחרי האירוע, מרדכי מסרב להירגע. "מוצב כזה רק מחכה להזדמנות כזאת", הוא מדגיש. "הם היו שם כדי שאם חיזבאללה ינסו לתקוף את המקום הזה, ועוד בצורה מטומטמת כמו שתקפו אותו, התוצאות יהיו חד משמעיות. אם הכוח היה פועל בצורה מינימלית, לא מקסימלית, מול ההתקפה, הוא היה יוצא כשידו על העליונה. הכוח שהיה במוצב היה צריך לא רק למנוע את ההתקפה, אלא גם להביא לכך שאף מחבל חיזבאללה לא ייצא משם חי. וגם מתצפיתן אני מצפה, במוצב כזה, להימצא בעמדה ולהפעיל נשק, ואחר כך לעקוב אחרי האויב, לכוון את האש של הכוח שלנו ולפגוע באויב. התנהגות כזאת מצד לוחמים משאירה משקעים לא נוחים ביחס למאות אירועים בשנה, אולי יותר, שבהם התוצאות אחרות לגמרי. זה אירוע שפגע ביחידה ובחטיבה, ובאופן עקיף גם בכל צה"ל".
ביום ראשון, למחרת האירוע, נערך תחקיר ראשוני במוצב. אחריו הגיעה שורת תחקירים נוספים: בחטיבת גבעתי, אצל התצפיתנים, בפיקוד הצפון וככל הנראה גם אצל הרמטכ"ל. שמש זוכר שביום שני, יומיים אחרי ההתקפה, זומן לפיקוד. נערך שם תחקיר בנוכחות האלוף מרדכי. קצינים בכירים הגיעו לשמוע מה קרה במוצב. דיברו על ערכים, דבקות במשימה, אחוות לוחמים, משמעת ומנהיגות.
שמש הגיע לתחקיר היישר מהמוצב. אמרו לו לארוז את כל הציוד ולנסוע. הוא לא ידע שלעולם לא יחזור ל"דלעת" או ללבנון. לא שיער שהיחידה, שהייתה ביתו במשך שנה וחצי, תקיא אותו החוצה בגסות, באופן מיידי, בלי חמלה, בלי לנסות אפילו לברר מה קרה לחייל שנמלט וחטף שיתוק מרוב פחד. הוא היה אז שבועיים לפני יום הולדתו ה-20. את יום ההולדת כבר חגג בכלא.
יממה קודם לכן - יום לאחר המתקפה על המוצב - התבקש לעלות למשמרת בעמדת התצפית והרגיש שהוא לא מסוגל. הוא ביקש מהמפקד שלו ליווי. "הייתי מבולבל", הוא מספר. "לא ידעתי אם פעלתי טוב או לא טוב. לקח לי כמה ימים להבין".
שבע שעות נמשך התחקיר שהוביל מרדכי בכבודו ובעצמו. דובר על "כישלון ערכי ומקצועי". קצין בכיר דיבר על "מושגי לחימה שאנחנו לא מכירים". בכיר אחר דיבר על מה שלא היה ב"דלעת": "לא הסתערות, לא מרדף, לא מנהיגות נחושה". פעולת האויב נותחה מבחינה מקצועית. הרבה תחכום, הסכימו, לא היה שם. "שאלו אותנו מה קרה, כל השלבים של האירוע", נזכר שמש. "אני הייתי חייל פשוט. הקשבתי. עניתי כשהיה צריך. הבנתי שהמערכת הייתה רוצה שנהרוג את המחבלים. הם באו עד המוצב ולא עשינו את זה. אמרו ש"לא התנהגנו כמו חיילים, התנהגות שאינה הולמת חיילים". זה אומר הכל. מישהו אמר, נדמה לי, שהיינו צריכים למות שם. זה מה שהשתמע, או מה שציפו מאיתנו. האנשים בתחקיר היו עצבניים מאוד. יושבים מולנו מרדכי ואחרים ועושים מאיתנו חסרי חשיבות. לא מתאימים למערכת".
מה הרגשת?
"לוזר. הרגשתי שיצאנו לוזרים".
קציני צבא ופוליטיקאים התבטאו בחריפות על מה שקרה ב"דלעת". דובר על "ביזיון" ועל ה"פלוגה שברחה". ראש הממשלה יצחק רבין מתח ביקורת על תפקוד הלוחמים במוצב. "אי אפשר לקבל נורמה שבה תוקפים לא יוצאים נפגעים", אמר . "מספר חיילים לא עמדו בנורמה המינימלית, ולכן קרה מה שקרה". הוריהם של לוחמי גבעתי השיבו אש בשם ילדיהם. "רק מי שהיה תחת אש", אמרו, "יכול להבין מה היה שם". הם באו בטענות לפיקוד הבכיר. "מדובר בתסמונת הש"ג", אמרו . "כל חיילי המוצב, למעט השלושה שנטשו, לחמו היטב. בצה"ל מעדיפים גיבורים מתים".
"קטלו אותנו", אומר שמש בעודו עובר על כותרות העיתונים מאז. "מבחינתי זה היה חלק מהטראומה. לא הבנתי איך קרה לי דבר כזה. הרגשתי אכזבה. בפלוגה אמרו שפגענו בתדמית של היחידה. לחבר'ה מגבעתי קראו, בצחוק, 'לא הגבתי', במקום 'גבעתי'".
שני קצינים שהיו ב"דלעת", ביניהם מפקד המוצב, ועוד חמישה לוחמים, הועמדו לדין בעקבות האירוע. הלוחמים שהיו בתוך המוצב בזמן ההתקפה הוחלפו ועזבו את הגזרה. על אלה שנשפטו נגזרו עונשים שונים. מרדכי, אישית, הורה שמפקד הכוח יודח ולא יפקד יותר על יחידות מבצעיות. השריונרים, לעומת זאת, קיבלו צל"ש.
שמש נידון ל-28 ימי מחבוש והודח מהיחידה שלו. "ביקשתי ממפקד היחידה שיחזיר אותי למוצב", הוא משחזר. "התחננתי. אמרתי לו, 'אני אהיה חייל יותר טוב, מה שקרה לא היה בשליטה. אולי עכשיו יהיה לי יותר ניסיון תחת אש'".
מה הוא אמר לך?
"לא היה לי זמן להסביר את עצמי. זה היה קצר. חצי דקה להגיד שלא ראיתי מחבלים, שלא הבנתי מה קורה. הוא אמר, 'לא, נתי. החלטנו להדיח אותך'. הצבא הוא צבא מרובע. החוק יבש. לא נרטב, גם לא בשביל נתי שמש. המפקד גירש אותי מהיחידה. הרגשתי כמו בובה תלויה על חוט. באותו רגע החוטים נקרעו. התביישתי. הרגשתי מושפל. כאילו דילגו עלי".
וכדי להגביר את ההשפלה הלאומית, בזמן שבצה"ל עוד הכחישו לחלוטין את דבר האירוע, הגיע הסרט שצילמו מחבלי חיזבאללה. בעריכה הוסיפו לו פסקול של מצעדי ניצחון, ושיווקו אותו בכל העולם. הסצנה שבה מחבל מניף את דגל הארגון במוצב צה"ל מככבת עד היום בסרטים שמפיק החיזבאללה. העובדה שהתקפת המחבלים תועדה רק עשתה את הכישלון לצורב יותר.
גיורא ענבר, אז מפקד יק"ל, זוכר שהיה הראשון שראה את הצילומים באל-מנאר, בשבת. "אצלנו בשלב הזה עדיין אמרו, 'לא הייתה תקיפה, חיזבאללה לא הגיע לעמדות, הוא רק ירה מרחוק'. אבל אני כל הזמן אמרתי, 'חיזבאללה לא מבלפים'. יש לנו המון דברים רעים להגיד עליהם, אבל הם לא מבלפים. הם שלחו צוות צילום כחלק מלוחמה פסיכולוגית. כאן לא רצו להאמין".
ענבר דיבר אז על "פחדנות" של הכוח ב"דלעת". בגלל שהמוצב לא היה תחת פיקודו, אמר השבוע, ייתכן שהיה לו נוח לבקר את מה שקרה שם. "זאת הייתה תקופה שנתנו המון קרדיט ללחימה של חיזבאללה", הוא אומר. "עשינו גלוריפיקציה של ההצלחות שלהם, חלקן הגיעו גם בגלל טעויות שלנו".
מרדכי: "אני זוכר שראיתי את הסרט בפעם הראשונה. הרגשתי שהדם בוער בי. אני אדם קר מזג, לא מתרגש, אבל בפנים נחנקתי. הקושי שלי לא היה דווקא הדגל. הדגל היה רק סמל. הקושי היה התפקוד של הכוחות במוצב".
גם שמש ראה את הסרט. הוא לא זוכר מתי. בזמן התחקיר או בטלוויזיה. "תחושת דקירה בבטן", הדגים את מה שהרגיש. "כמו סכין. כאילו אני פארש. נפילת מערכות כזאת. אה, ולוזריות".
מה סיפרת בבית?
"לאמא שלי אמרתי, 'מה שראית בטלוויזיה, שבאו מחבלים ועלו על המוצב? זה הייתי אני'. היא אמרה לי 'העיקר שזה נגמר, והעיקר שאתה חי'".
ואתה?
"אני אמרתי, 'ככה נגמר לי האירוע. כנראה זה מי שאני'. זהו . אז גם הסתכלתי על עצמי בתור 'נתי הבורח'. מה שבעצם אחרים אמרו".
מה זה אומר?
"זה לקחת על עצמי אשמה מאוד גדולה. ואכזבה, אמרתי כבר".
כמה חודשים אחרי האירוע פנה שמש לקב"ן. מיוזמתו. עד אז לא קיבל שום עזרה נפשית. לקב"ן סיפר שמאז האירוע הוא סובל מחרדות, סיוטים, חלומות שבהם רודפים אחריו מחבלים ותחושת אשם. הוא מיעט לדבר והסתגר. הוא כבר לא שירת כתצפיתן אלא כנהג. בוועדה הרפואית שכונסה בעניינו הוחלט להוריד לו את הפרופיל בגלל "תגובת קרב מתמשכת, בנסיבות טראומטיות, עם ביטויי מצוקה וקשיי תפקוד מתונים". ובתמצית: "מצב פוסט טראומטי".
"ניתקתי קשר עם חברים שהיו איתי במוצב", הוא אומר. "התחושה הייתה שהם מאוכזבים ממני. אנחנו חיילים ואנחנו צריכים לנצח, לא להפסיד. מישהו מהחבר'ה שלי אמר לי, 'נתי, אתה משדר מסכנות'. הרגשתי אשם. איך אני יצאתי חי מהסיפור הזה, ניצלתי, ואלמוג קליין מת? הוא שילם את המחיר הכי כבד. אני עוד יצאתי בזול. למרות שגם אני לא ממש חי. הנפש שלי מתה".
בדצמבר 1995, למעלה משנה אחרי ההתקפה על "דלעת", שוחרר שמש מהצבא שחרור מוקדם, בעיקר בגלל מה שהוגדר "קשיים כלכליים". הוא המשיך לסבול מסיוטים וחרדות, אבל תפקד באופן סביר. הוא עבד ונסע לארצות הברית, שם השתמש תקופה קצרה במריחואנה ובאל-אס-די. בית המשפט שפסק לטובתו השנה קבע שהעובדה ששמש השתמש בסמים אינה בעלת משקל משמעותי בנסיבות המקרה, מאחר שהחל להשתמש בסמים רק אחרי שסבל מהפרעות וחרדות.
חמש שנים אחרי האירוע ב"דלעת" חווה התקף פסיכוטי ראשון. בהמשך הוכר כחולה במחלה נפשית קשה. לבית המשפט פנה כדי שיכיר במחלה, נוסף לתסמונת הפוסט טראומטית, כ"מחלה שפרצה תוך כדי ועקב שירותו הצבאי". בית המשפט המחוזי קיבל בדעת רוב את תביעתו. "המחלה החלה להתפתח בהדרגה מיד לאחרי האירוע במוצב", כתב הפסיכיאטר שטיפל בשמש. "תוכני החשיבה הפסיכוטיים היו קשורים במובהק באירועים במוצב ובתחושת האשמה שליוותה אותו בשנים שלאחר מכן". הפסיכיאטר מציין ש"שמש הרגיש שאין לו זכות קיום, ושאף אחד לא מאושר מכך שנמלט על מנת להציל את עצמו".
"אני באמת לא קיים", מסכים שמש. "אני מרגיש שיש עלי אות קין. סוג של חושך. קבר כזה". הוא זוכר את ההתקף הראשון. סחרחורות, תחושת עילפון, פחדים, קולות ששמע. התקפל והתכנס בעצמו, "כמו עובר. אחר כך אתה כבר צומח לתוך זה. המחלה לא שואלת אותך שאלות, בא לך, לא בא לך. היא באה".
היום הוא מאוזן בעזרת תרופות. לפני כשנתיים עוד היה מאושפז. "קורה שאני לא יכול לזוז מהמיטה", הוא אומר. "אני קם בבוקר בבהלה. פוחד לצאת החוצה. יש לי מחשבות לא טובות. לא ידידותיות. לא תמיד אני מחובר למציאות. המוות רודף אותי.
"אני חי את האירוע. 'למה הדיחו אותי מהמוצב' 'אם רק לא היו מדיחים אותי', אם לא היו עוזבים אותי ככה'. זאת התפילה שלי. לא השתחררתי מהדברים. יש לי מחסור במצב רוח טוב, בדידות. למרות שהיום אני יותר שלם עם עצמי ממה שהייתי. עדיין, אני יושב בבית, משותק ממחשבות. אני רוצה להגיד לכולם: 'נתי הברחן, זה לא תיאור נכון בעיני'. לא ברחתי. אני רוצה לשקם את עצמי. לא מזמן ראיתי איש שרץ מרתון עם רגל תותבת. שאבתי מזה המון. זה סיפור על בן אדם שהתעלה על עצמו. הוא מאוד נגע בי. אמרתי, 'אולי גם לי יש תקווה להחלים'".
נתי מראה שני פצעים ברגלו שהיו והגלידו. "אפילו מזה אני שואב תקווה. פצע מחלים מעצמו, אולי זאת הדרך של גוף האדם. אולי זה יקרה אצלי גם לנפש. הרי גם הפצע היה אדום, ומוגלה, ועם דם. אני מנסה לנתב את עצמי להחלמה".
הראיון הזה חשוב בעיניו. "זאת פעם ראשונה שאני עומד מול החברה. אני יודע שיקטלו אותי, אבל אני אומר, זה אני. לא עשיתי שום דבר רע. אני לא רוצה להרגיש יותר אשם. גם חיילים כמוני הם בני אדם. מחר זה יכול לקרות לחייל אחר. אני מקווה שיידעו איך לטפל בו".
יום אחד, סיפר, היה בטיילת בתל אביב. ישב על ספסל ונח. "אני רואה אנשים נוסעים על אופניים, רולר בליידס, עושים ג'וגינג, זוגות מאוהבים הולכים יד ביד. חשבתי, 'יש חיים בחוץ'. אני נמצא בתאים השחורים. הכל נראה לי זר. אני לא חי בחוץ. אני חי בפנים. עם מוצב "דלעת" והמשפט והתחקיר. ורגשות האשם".
סיפרתי, גם ליצחק מרדכי וגם לגיורא ענבר על מה שקרה לנתי שמש. ההתקפה על "דלעת" היא אירוע משמעותי בזיכרון הצה"לי, אבל היא הסתיימה מזמן. צה"ל יצא מלבנון. מאז הייתה עוד מלחמה. הלוחמים שהיו ב"דלעת" באותו יום ארור כבר עברו הלאה. "לא רוצים לפשפש בעבר", אמרו לי אלה מהם ששוחחתי איתם השבוע, "לא רוצים לדבר". רק נתי שמש נשאר תקוע וחולה.
"קשה לשמוע", אמר ענבר. ניכר היה שהוא מצטער. ענבר סיפר על יחידות עילית שנמצאות היום בצה"ל
ומכשירות תצפיתנים קרביים. "אני לא יכול לשים את עצמי במקומו", אמר על נתי שמש. "כי באמת, הוא היה בלי הכשרה מתאימה. ולצערי הרב, ראיתי גם אנשים עם הכשרה, עם ניסיון, מגיבים בצורה דומה תחת אש. אתה לעולם לא יודע איך תגיב בסיטואציה כזאת".
"מצד אחד", אמר מרדכי, "יש חוסר הערכה לאחד שלא מתנהג במבצעיות. היה ברור שמי שמוצב שם לא משרת בקריה. הייתה שם כל יום לחימה, וזה היה ברור. אבל הצד השני הוא הצד האנושי. חייל שעובר דברים קשים כל כך, צריך לסייע לו. אם הוא היה פונה אלי, הייתי עוזר לו בכל דבר שאני יכול".
ונתי שמש, 18 שנה אחרי הקרב ההוא, עדיין מדמיין שהוא חוזר ל"דלעת", לעמדת התצפית. "אני נלחם במחבלים, אפילו שזה סרט שהסוף שלו ידוע לי מראש".
בכל זאת, מה קורה בדמיון?
"בדמיון אני הורג אותם. זה אפשרי. אני מצליח. אנחנו מנצחים. הם לא תוקעים את הדגל בעמדה".
"מדובר בפסק דין תקדימי, שבו בית המשפט המחוזי הכיר לראשונה במצב שבו נכה צה"ל מוכר בשתי פגיעות נפשיות עקב אותו אירוע, כשהפגיעה השנייה מתפרצת זמן רב אחרי השחרור מצה"ל וזמן רב אחרי האירוע", אומר עורך הדין אבינו ביבר, שיחד עם עורכת הדין נוי ביבר-ברנע ייצג את נתי שמש בתביעה נגד קצין התגמולים (אגף השיקום) ומשרד הביטחון. "חשוב שנכי צה"ל שהוכרו כהלומי קרב (פי-טי-אס-די) ושאחרי זמן פיתחו מחלות נפשיות קשות, יידעו ששווה להם להילחם ולטעון שהמחלות נובעות אף היא מהאירוע שבו הוכרו כהלומי קרב".
שני עורכי הדין ליוו את שמש קרוב לעשר שנים במערכה המשפטית שניהל כדי שהמדינה תכיר בכך שהמחלה הנפשית הקשה שממנה הוא סובל נגרמה כתוצאה מהאירוע ב"דלעת". "עצוב להיווכח שבצה"ל יש נטייה להטיל אחריות על הש"ג, במקרה הזה על נתי שמש", אומר עו"ד ביבר. "נטען נגד נתי שמש שהוא אשם משום שלא נלחם, אף שמעולם לא הוסמך כלוחם. הוא הושם בכלא ונמחקו חייו."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם