סטודיו האפשרויות הבלתי מוגבלות
בישראל יש כיום כ-120 אלף אנשים בעלי מוגבלויות. לא מעט מעסיקים מסרבים לקבל אותם, אחרים מנסים לנצלם, אבל יש מקום שנותן הזדמנות
לבה נשבר פעם אחר פעם כשהיא מתארת כיצד אחיה עבד שנים ארוכות במפעל לאריזת בלונים במסירות אין קץ, שש שעות ביום, בתמורה ל-200 שקלים בחודש. היום הוא מחייך. "עכשיו אני מרוויח הרבה יותר", הוא אומר בשמחה. "אני יכול לקנות מחשב, טלוויזיה, מה שאני רוצה".
כל החמישה מועסקים בסטודיו אנד ג'וי בראש העין, מעצבים סידורי פרחים וחבילות שי, ומשתדלים להשאיר את הניצול המעליב בעבר. בדומה ל-30 חבריו בסטודיו, יהודה מרגיש שמכבדים אותו, שהוא אדם שיש לו זכויות, שעובד למחייתו אפילו שהוא בעל מוגבלות. וזה לא קל. בין שזירת זר אחד לאחר, העובדים במקום לא יכולים להימנע מלחלוק דברים קשים לעיכול: חלקם השתכרו בעבר שקלים בודדים למרות שהובטח להם סכום גבוה יותר; באחרים השתמשו כמקדמי מכירות.
הצעירה שבעובדי הסטודיו היא בת 24 המתמודדת עם שילוב של פיגור ומחלות נפש. המבוגר שבהם הוא אמנון, פדוי שבי בן 65. כולם התמודדו עם חיפוש מקום עבודה, והפתרונות שהוצעו להם היו ישיבה בבית או השתלבות במסגרת תעסוקתית תומכת. מאחורי צירוף המילים החגיגי הזה מסתתרת פעולה חוזרת ובלתי נגמרת של אריזת מזלגות, ספירת כפתורים, ליקוט ברגים וכיוצא באלה, לפעמים במשך 40-30 שנה . סימה, למשל, השתכרה שבעה שקלים לשעה. אחרי שבוע הרימה את נס המרד ואמרה: "לא רוצה. אני אדם כמוכם".
על פי נתוני הלמ"ס, בישראל חיים כיום 780 אלף בעלי מוגבלויות. כ-120 אלף מהם מועסקים כשמונה שעות ביום במפעלים הפזורים ברחבי המדינה. למדינת ישראל יש עניין בהעסקתם ולכן היא מעבירה למפעל המוגן תגמול בעבור כל משתקם שמגיע ליום עבודה. המפעל מעוניין להגדיל את מכסת המשתקמים כדי ליהנות מהתגמול היומי ומציע בתמורה עבודות אריזה וליקוט כמעט בכל מחיר.
מהעבר השני ניצב מי שמספק את המוצרים לאריזה ונהנה ממחיר יחידה נמוך בהרבה מהעלות שהיה אמור לשלם לו היה מבצע את המשימה בעצמו. במקביל מתפתח מערך שלם של גורמי תיווך שמעבירים עבודות אריזה לאותם מפעלים תוך שימוש במילים גדולות כמו "המוצר נארז בידי אנשים בעלי מוגבלויות במסגרת תרומה לקהילה".
על פי חוק המפעלים המוגנים, מפעל מוגן אינו נחשב מקום עבודה, והעובדים אינם זכאים לזכויות עובד רגיל כמו ימי חופשה, משכורת, ימי מחלה או חלילה פנסיה. בני משפחותיהם נאלצים להתפשר כי אינם רוצים להיחשב כפויי טובה ולהתווכח על תנאי התגמול. "אנשים שקופים", אומר נדב עטיה, הבעלים של סטודיו אנד ג'וי. "הרתיעה של מעסיקים נובעת מהמחשבה שמדובר בנטל. הם חושבים שמדובר באדם פחות יעיל, שיש לו תפוקות לא טובות. המציאות מראה ההפך -
עטיה יודע על מה הוא מדבר. אביו הוא הלום קרב ממלחמת יום כיפור. זה כ-40 שנה הוא יוצא ונכנס מאשפוזים. "אני לא רוצה לקבל תקציבים מהמדינה או שיסתכלו עלינו כעל מסכנים. הכל מבחירה, וזה עולה לא מעט כסף. אני רוצה להעביר מסר של העצמה. זה עסק לכל דבר, שמתמודד עם כל האתגרים: מס הכנסה, ארנונה, שכירות, משכורות לעובדים. להגיד לך שהם יוצאים עם משכורת של 10,000 שקלים ? לא. אבל הם עובדים כ-100 שעות בחודש ומשתכרים בהתאם".
לא חסרים רגעים דרמטיים במקום. "אנשים לא מבינים שיש התמודדויות נוספות. עובד שלא מסוגל לצאת מהמיטה חודשיים, אחר שחווה התמוטטות. למרות הכל אני לא רוצה לתת ללקוח אופציה להגיד:'מוגבלים עשו את זה, נוותר להם'. ממש לא. אני לא מוותר להם על כלום". אתה נתקל בציניות?
"בטח. אנחנו נתפסים כעוף מוזר. ספקים פחדו למכור לנו בהתחלה מתוך חשש שניפול. השאלה החוזרת היא מה יוצא לך מזה, כי אנשים מתקשים להאמין שאנחנו עושים את זה מתוך אמונה וזהו. לוקח זמן להבין מה הבסיס של המקום הזה ואיך הוא מתקיים. הכל פתוח, הכל שקוף".
אנטונינה מלניקוב (44) תדמיתנית ומעצבת אופנה במקצועה, עלתה ארצה מאוקראינה בשנת 1996. כיום היא חיה בדיור מוגן ורק לפני כשנה השתחררה מאשפוז בן 11 חודשים אחרי התמוטטות עצבים. היא ניסתה להשתלב בסטודיו לעיצוב שמלות כלה, עבדה שעות ארוכות וקיבלה בסוף החודש משכורת של מאות שקלים בודדים.
"אני בטוחה שהניצול הזה קשור לעובדה שהייתי מאושפזת. המעסיקה שלי ידעה שעברתי משבר גדול מאוד. גם כלכלי, גם נפשי, גם פיזי. איבדתי את המשפחה ואת התחושה בקצות האצבעות, והיא פשוט ניצלה את זה. כשהגעתי לכאן לא האמנתי שמשהו יכול להשתפר. והנה, גיליתי עובדת עיוורת שעושה סידורי פרחים יפים מאוד".
היא מתכוונת לציפי אור (55) ששינתה את שם המשפחה שלה אחרי שאיבדה את מאור עיניה בתקווה שמשהו ישתנה לטובה. בינתיים היא נחשבת לאלופת שזירות הפרחים בסטודיו. מגיל צעיר מאוד היתה צמודה לספרים עבי כרס. לפני שאיבדה את הראייה עבדה בשלוש עבודות במקביל: מדפיסת מעגלים אלקטרוניים, סוכנת ביטוח ומדריכה בתוכנית חינוכית של משרד החינוך.
ביום בהיר אחד התעוררה וגילתה שאיבדה את מאור עיניה. היא קיוותה שמדובר בתופעה חולפת, אבל דבר לא חזר לקדמותו וחייה עלו על מסלול שונה לחלוטין. שנה שלמה היא לא תפקדה עד שהוצמדה אליה מדריכה שיקומית. "הפכתי לעצבנית. צעקתי, לא דיברתי. הפכתי לאלימה, כזו שמשליכה דברים. לקח זמן עד שנרגעתי, וכבר שנים שאני מנסה לפלס את דרכי".
את הבעיטה הכואבת ביותר חטפה כשסוף סוף הצליחה לשוב למעגל העבודה. היא ניהלה במרץ ובהתנדבות מלאה מועדון לקשישים עיוורים וזכתה בתעודות הוקרה והצטיינות, אבל כשהגיע הזמן לחשוב על תגמול ולתת לה תקן של עובדת, ויתרו עליה. "את עיוורת", אמרו לה, "מוגבלת".
לסטודיו הגיעה לפני שנים ספורות לאחר ששלחה "מיליון קורות חיים בתחום החינוך ולא קיבלו אותי לשום מקום". הסטודיו , היא מתוודה, הוא מקום אהוב אבל ברירת מחדל. "הייעוד האמיתי שלי הוא חינוך. ביום שיקבלו אותי בתחום, אתייצב".
מחקר שנערך במסגרת משרד התמ"ת מעלה הרבה מאוד חומר למחשבה. לצד הקושי המרכזי של אנשים בעלי מוגבלות בהשתלבות בכוח העבודה, קיים קושי בולט נוסף בנוגע לאפשרויות הקידום ולתנאי ההעסקה. אצל רבים מהמעסיקים הבולטים בנכונותם להעסיק אנשים בעלי מוגבלות ניכרת אפליה לרעה של אנשים אלה בקידום ובתנאי שכר ביחס לעובדים "רגילים" מקבילים. תופעה זו נצפתה גם בישראל וגם במדינות אחרות.
כך למשל 65.2 אחוזים מהעובדים בעלי המוגבלויות בישראל משתכרים שכר הנמוך משכר המינימום, בעוד שיעור המשתכרים כך בקרב אנשים שאינם מוגבלים קטן ממחצית (27 אחוזים). מנגד, רק מיעוט העובדים בעלי מוגבלות משתכרים מעל לשכר הממוצע במשק (13 אחוזים), בעוד שבקרב אנשים שאינם בעלי מוגבלות השיעור גבוה פי שלושה (37 אחוזים).
הילה חן (48), סכיזופרנית שקטה, הגיעה למקום לפני שנתיים בידיים רועדות, לבושה סמרטוטים ותלושה מהמציאות. "הגעתי אחרי אשפוז. מכות חשמל, מחלקה סגורה, עוד לא הייתי מאופסת, ולא התאימו לי את הכדורים במאה אחוז. לפני כן עבדתי בכל מיני עבודות", היא מספרת. "אז הגיע האשפוז. כשהשתחררתי מבית החולים השתלבתי בעבודה. פה אני מחזיקה שנתיים. פעם ראשונה שזה קורה לי. "בהתחלה רק ארזתי, אבל עם הזמן התקדמתי. האווירה פה נעימה מאוד ויש לי כאן חברות. אנחנו נפגשות גם מחוץ לעבודה. לפני שנתיים לא דיברתי חוץ מ 'כן ולא'. היום יש לי ביטחון".
מה המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לך?
"שאני זריזה בעבודה ואחראית".
יכולת גם לוותר.
"יש לי חברה כזאת שנוח לה להיות נכה. טוב לה בבית, עם הכדורים. לא אכפת לה לא לעבוד. לי אכפת מאוד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם