בדרכו

הוא יכול היה לבחור בחיי רוגע ושגרה, אבל הוא העדיף הימורים, כדורים וכולסטרול. פרידה מסבא בארי

ליאור דיין | 11/8/2012 5:19

תגיות: שבעה

סבא בארי נפטר ביום שבו החלו המשחקים האולימפיים בלונדון, והשבעה נגמרה ביום שבו סווג לראשונה נחש בצורה של זין. מכיוון שסבי נולד וגדל בלונדון ומכיוון שבמשך כל חייו נהג לזרוק זין על כל דבר אפשרי ואימץ לעצמו התנהלות כללית של "שמוק? מושלם, היה בזה משהו מאוד הגיוני ולא מפתיע. אפילו אם ראש צוות המדענים, שעמלו בשנים האחרונות על הסיווג והמיפוי הגנטי של נחש הפין המשונה הזה, היה קם ואומר שהם בכוונה סנכרנו את ההכרזה על הנחש עם המוות של סבי והאולימפיאדה הלונדונית, זה לא היה מפתיע אותי.

בן 86 היה סבי במותו. אהבתי אותו אהבה אמיתית. כמו רבים מבני משפחתי הוא היה נרקיסיסט מוחלט. יכולתי להבין ולאהוב אותו כמו שרק נכד נרקיסיסט יכול לאהוב סבא נרקיסיסט. בשנים האחרונות כמעט לא דיברנו, כי בשנים האלו המבטא הבריטי הכבד שלו ביחד עם מיתרי הקול שלו, שהלכו ונחלשו, והגמגום שנוצר בשבץ האחרון, יצרו מצב שבו היה קשה מאוד להבין אותו. אבל זה היה בסדר, כי מעולם בעצם לא ניהלנו מערכת יחסים שכללה פטפוטים מיותרים. תמיד, כך הרגשתי, הייתה בינינו הבנה מלאה בשתיקה.

תמיד כשהייתי רואה בסרטים אנשים מתאבלים על מישהו ואומרים משהו כמו "אני מצטער שלא ראיתי אותו יותר כשהיה לי זמן", הייתי חושב לעצמי שזה פשוט לא אמין, ייסורי המצפון האלו. אבל כשאמא שלי התקשרה אלי בתשע בבוקר ואמרה לי שסבא מת, הדבר הראשון שחשבתי לעצמי היה שאני מצטער שלא הלכתי לבקר אותו בסוף השבוע האחרון כשהיה לי זמן. וכך הפכתי לקלישאה, ואחרי יומיים הייתי עוד יותר קלישאתי כשהגעתי בחולצה שחורה ללוויה, ומישהו שאל אותי אם אני איטלקי קתולי שבאתי ככה עם חולצה שחורה. אף פעם לא הייתי בלוויה, השבתי לו, וזה מה שאני מכיר מסצנות של לוויה בסרטים. חוץ מזה ששחור ממש מתאים לי.

כשהורידו את סבי בתכריכים אל האדמה העצובה של בית העלמין בנתניה, יצא לדרך אחד המשחקים הראשונים במסגרת טורניר הכדורגל של אולימפיאדת לונדון 2012: איחוד האמירויות נגד אורוגוואי באצטדיון אולד טראפורד. כשהגענו לבית דודי בגבעת שמואל, מיד אחרי הלוויה, התוצאה במשחק הייתה 1-1. ישבנו בסלון כשציור עם דיוקנו של סבי תלוי מעלינו, ודודי - דתי מזן "כיפה שחורה" - הסביר לנו שבשבעה נהוג שילדי הנפטר יושבים על כיסאות נמוכים ונועלים נעליים מגומי. אמי שאלה למה נעליים מגומי, ודודי אמר שההלכה אוסרת לנעול נעלי עור. אז אמי שאלה אם זה בסדר שהיא תהיה יחפה. הוא השיב בחיוב והיא מיד הורידה נעליים.

הבטתי בתמונה עם דיוקנו של סבי ונזכרתי איך לפני חודשיים בערך, כשהוא עוד היה בהכרה ויכול היה לדבר, באתי לבקר אותו והוא שכב במיטה, אמר לי להתקרב אליו ולחש לי בשארית הקול שעוד נותר לו: "כולם אומרים שאתה מאוד דומה לי כשהייתי צעיר. הם צודקים". ואז חייך. כשיצאנו מבית דודי באותו יום המשחק כבר נגמר. אורוגוואי ניצחה 1-2. למחרת הגעתי ליום השני של השבעה. הרבה אנשים יצאו מבית דודי ונכנסו אליו, ועבורי, שמעולם לא הייתי בשבעה קודם, הכל היה חדש. האמת היא שלא יכולתי לסבול את זה. את רוב האנשים שהגיעו לשם לא רציתי לראות ובטח שלא רציתי לשמוע אותם מדקלמים משפטי ניחומים מהמילון לאמרות שחוקות. יש לי אלרגיה לאנשים שמשתמשים בקלישאות רשמיות באירועים רשמיים. אני ממש סובל מזה פיזית. כולם נראו לי כמו סטטיסטים בהצגת פרינג? שיצאה משליטה, מלאכותיים ומתוכנתים מדי. וכולם אכלו כל הזמן. לא הפסיקו לאכול. ולדבר. כולם דיברו כל הזמן. על כל דבר אפשרי.

רק מאוחר יותר תפסתי את העניין. מהות השבעה, לפחות ממה שאני חוויתי, על אף הנסיבות הטראגיות שלה, היא עניין חברתי. זה בעצם מפגש משפחתי מתמשך ולא יותר. מין פסטיבל של אוכל, לחיצות ידיים, סמול טוק שמתחיל ב"משתתפים בצערך", ורחוקי משפחה שבאים אליך ומסבירים לך ש"הבן דוד של סבא שלך הוא הגיס של אחיין שלי, וככה אנחנו קשורים". מין אולימפיאדה של תנחומים.

איור: אשר

וככל שהזמן התארך כך הרגשתי שהזיכרון של סבא שלי מתפורר, שאיש כבר לא זוכר מדוע הגיע ובגלל מי. באיזשהו שלב כבר לא יכולתי להתעלם מזה ואמרתי לאחד מבני משפחתי שזה קצת משונה לי - אפילו מעצבן אותי - שהשבעה הזו הפכה למין כנס של קשקושים וברבורים, בלי הרבה קשר לסבא. ושאולי עדיף היה שכל אחד יישאר בבית. התגובה שלו הייתה מהירה וחדה. הוא הסביר לי שלפי איך שהוא רואה את זה, השבעה - והדגיש שהוא מדבר על שבעה של מישהו שמת בנסיבות טבעיות, מזקנה, כמו סבא שלי-נועדה לקדש את החיים יותר מאשר את המוות. אבל זה רק אספקט אחד של העניין, הסביר. השני הוא הסכנה שבלבדיות. "האם היית מעדיף להיות עכשיו לבד בבית?", אמר, "האם היית מעדיף שאמא שלך תהיה עכשיו לבד בביתה?". באותו הערב, כשחזרתי הביתה, קיבלתי מייל מסבתא שלי הלונדונית (שהייתה אשתו הראשונה של סבא שלי). במייל מצאתי תמונה של ג'פרי, בעלה הנוכחי, מלפני כמה ימים, כשהוא נושא את הלפיד האולימפי ברחובות לונדון. ג'פרי הוא תופעת טבע ייחודית: האיש בן 79 ורץ מרתון דרך קבע. מכיוון שהוא נחשב לאחד מרצי המרתון המבוגרים בממלכה הבריטית (ובעולם כולו), החליטו לתת לו את הכבוד לרוץ עם הלפיד האולימפי בקטע מסוים של לונדון. היה לי עצוב לראות את התמונה הזו, משום שהשתקפה ממנה מציאות עצובה של כל מה שסבא שלי לא היה: ספורטיבי, דינמי, נמרץ ובעיקר חי. בעוד גופתו של סבי מתחילה בתהליך הריקבון האיטי באדמת בית העלמין,

בעלה הנוכחי של סבתי קוטף תשואות בתור איש הפלא של גיל הזהב. ואי אפשר לא לחשוב שבעולם אחר ובנסיבות שונות אולי בתמונה הזו היה אפשר לראות את הפרצוף של סבי. בעולם שבו הוא לא היה מתגרש מסבתא שלי, בעולם שבו הוא לא היה בוחר בחיים עתירי הימורים, כדורים, נשים וכולסטרול, אולי היום זה היה הוא בתמונה. אולי היום הוא היה חי ונושם, בכושר שיא, ורואה איך עיר ילדותו נצבעת בצבעי האולימפיאדה. אז מהבחינה הזו קצת עצוב להביט בתמונה שמייצגת את סך כל הטעויות של סבא שלי, שידע לטעות בצורה כל כך נכונה, כמו שאף אחד אחר לא הצליח. ולכן זה לא מפתיע שגם אמי ודודי, ילדיו של סבי, אומרים שניהם שהדבר הכי חשוב שלמדו מאביהם זה מה לא לעשות בחיים. ועכשיו אני קצת מתגעגע לאיש הטעויות הזה. בכלל, אני חייב להודות שאין לי מושג איך מתמודדים עם כל המוות הזה. 29 שנים הצלחתי להעביר בלי להיות פעם אחת בלוויה, 29 שנים חייתי על כביש עוקף המוות, ופתאום עכשיו אני באמצע כל הדבר הזה, וקצת אין לי מושג מה עושים עם זה. ואני לא יכול לשכוח איך ביום האחרון בשבעה פנתה אלי קרובת משפחה רחוקה שאין לי מושג מאיזה ענף של העץ המשפחתי היא נחתה, פתחה בפני את אלבום התמונות שהיה מונח על השולחן, והצביעה על תמונה בשחור-לבן שבה אפשר היה לראות את סבא שלי, בערך בגילי, עומד מצויד בחיוך בחנות כלי הכסף של המשפחה בלונדון, ואמרה לי: "וואו, כמה שאתה דומה לו, זה לא נורמלי".

lior.dayan@maariv.co.il