ויכוח על דרך
בתוך ים הפטפטת, דבריו של שמעון פרס נגד תקיפה באיראן היו שקולים וביטאו את חשיבות שיתוף הפעולה עם ארצות הברית
מכאן שהיעד האסטרטגי העליון המשותף לישראל ולאמריקאים הוא להסיר את האיום הזה ולא לתת לו להתממש. איך עושים זאת? על כך עונה פרס: "יש דרכים שונות", ועל כן הוויכוח האמיתי הוא הדרכים והעיתוי: סנקציות חריפות ודיפלומטיה; תקיפה ישראלית לבד ובעיתוי שייראה לה; תקיפה יחד עם ארה"ב או בתיאום הדוק עמה; תקיפה אמריקאית אחרי הבחירות לארה"ב, ועוד. לכל דרך היתרונות והמגרעות שלה. דומני שכל המערכת הביטחונית שלנו, ובוודאי אהוד ברק ובנימין נתניהו, שותפים לנקודת המוצא של פרס שאסור לישראל להשלים עם איראן גרעינית.
אך בלהט "הפטפטת" אנחנו נתקלים בהקשר זה בכמה אמירות מעוררות תהייה של בני סמכא. כך למשל, פרופ' יצחק בן-ישראל ניסה לנפץ כמה מיתוסים במאמר שפרסם בשבוע שעבר ב"ידיעות אחרונות".
המיתוס הראשון שהוא מנפץ הוא הטענה שאיראן גרעינית היא איום קיומי על מדינת ישראל, כלומר שפצצה גרעינית אחת תשמיד את מדינת ישראל. וכך הוא מנפצו: "רדיוס ההרג של פצצת אטום מהסוג שאיראן מפתחת, בפגיעה במרכז תל אביב, הוא בין 500 ל-1,000 מטר. מספר ההרוגים הצפוי הוא כ-20 אלף איש. זה מספר גדול ונורא, אולם לא מדובר בהשמדת המדינה, אפילו לא בהשמדת העיר".
סיפורי סבתא
אף שמיתוס הפצצה האחת לא מוכר לי (למה לא שתיים?), אני מקבל כתורה מסיני את הנתונים הטכניים של בן-ישראל, שנתפס בעיניי כבעל ידע מופלג, ואת קביעתו שהיא לא תשמיד את מדינת ישראל. אבל זה משחק המילים הכי מבהיל שנתקלתי בו. השאלה היא בכלל לא אם פצצה אחת תשמיד את מדינת ישראל, אל אם נוכל להתאושש מהמכה הזאת, וכמה שנים זה ייקח לה (ואנחנו לא מדברים על הפצועים, על אלו שימותו בהמשך, על הנשורת הרדיואקטיבית ועל עוד אלף אפקטים)? האם מדינת ישראל תוכל להמשיך לתפקד לאחר מכן? מה יהיה על הכלכלה והחברה הישראלית ומה יעשו כל אויביה?
מנגד, "הפטפטת" פותחת פתח לרמאים וגנבים, שגם גונבים את דעתו של הציבור המבולבל. למשל, הבלוגר
היהודי האמריקאי ריצ'רד סילברסטין "חשף" באתר שלו, "תיקון עולם", את התוכנית הישראלית המפורטת לתקיפה באיראן, על בסיס מסמך ישראלי סודי שנמסר לו. מיד הוא זכה לראיונות טלוויזיוניים בארה"ב, שכמובן הוצגו גם אצלנו.
אולם חיש קל התברר ש"החשיפה" שלו נגנבה, כמעט מילה במילה, מאתר ישראלי שהסתמך על "מקורות זרים גלויים". אך הבלוגר שלנו המשיך לטעון שהוא קיבל את המסמך מחבר כנסת ישראלי שהיה פעם שר, שקיבל אותו מקצין בחיל האוויר. הוא כנראה שכח לציין שהסבתא שלו היא שמסרה את המסמך לקצין.
רבותיי, חלק הארי ממה שמתפרסם אצלנו הוא סיפורי סבתא (ויסלחו לי אשתי וכל הסבתות), ולא שיח ציבורי במובן הטוב של המילה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם