מצב משפחתי: הכירו את משפחת דלי מאשקלון
האם עלתה לארץ פעמיים, פעם אחת בלי להיקלט, פעם שנייה כדי להצטרף לבן שברח מהניאו-נאצים של פלורידה עד לאשקלון הרחוקה. שניהם קשרו עצמם לישראל. סיפורם של משפחת דלי
הסיפור בקיצור: רות וג'ון, אם ובנה, ילידי ארצות הברית, הגיעו לארץ בנפרד. לשניהם יש סיפור שקושר אותם לישראל, ושניהם, בלי קשר, חולים מאוד (וזה סיפור אחר). כרגע הם חולקים דירה משותפת ומסייעים זה לזה לשרוד. איתם גרה גם זית החתולה (4) שיודעת לפתוח דלתות לבד.
הבית: שכונת ברנע (ליד המתנ"ס), דירת שיכון שכורה, קומה ראשונה, עם סלון, מטבח ושלושה חדרים. נכנסו לפני שנתיים, משלמים 2,750 שקלים בחודש.
נכנסים: מעבר לדלת שולחן אוכל עטוף מפה משובצת (כחול-לבן) ועליה תנ"ך עברי-אנגלי ("אני בספר שופטים", ג'ון). בהמשך, באותו חלל, ספה, שלוש כורסאות (אחת מתנדנדת), שולחן ושידה לבנה ("כל הרהיטים מתנה ממישהו"). על השידה ניצב דגם מוזהב של בית המקדש ועל הקירות תמונות ותצלומים, בהם של הגנרל רוברט אי.לי, מפקד צבא מדינות הדרום במלחמת האזרחים האמריקאית, יליד וירג'יניה ("המדינה שבה נולדתי", רות). ממשיכים למטבח.
המטבח: בסיסי, נקי, פורמייקה לבנה, תנור לא מובנה, תפילה לפרנסה, מקרר ועליו מגנטים וטוסטר אובן ותיק שבו מייבש ג'ון את טבק המקטרות שלו.
המקטרות: "ד"ר גרבו", סוג אהוב. "קשה למצוא כאלה בארץ", אומר ג'ון.
יוצאים לחדרים. החדרים: בחדרו של ג'ון ממוסגרות תעודות ביפנית שמעידות על שבע חגורות שחורות באמנויות לחימה, שולחן עם מחשב, שקית ובה תפילין ו"הנסיך" של מקיאוולי. בחדר הסמוך מיטה לאורח, ספרייה והרבה מזוודות. בהמשך חדרה של רות.
חדרה של רות: על הקיר מפת אנגליה, דגל היוניון-ג'ק וברכת כוהנים. אנגליה היא מולדת משפחתה, ועל המדפים, לצד ספרי יהדות, היסטוריה אנגלית וג'יין אוסטן.
פרנסות ועיסוקים: רות, שהגיעה לארץ ב-2009, לא עובדת. עם הגעתה לקתה בסרטן, עברה ניתוחים, הקרנות, והיום, אומרת, "ברוך השם אני בריאה". מתקיימת מכספי הביטוח הלאומי האמריקאי שמספיקים לה לדבריה לחיים בדוחק. בארצות הברית עסקה, עם קנת' בעלה המנוח, בטיפול קוסמטי למכוניות משומשות טרם מכירתן. העסק, שהחל באוקלה פלורידה, נדד גם למדינות ג'ורג'יה ולואיזיאנה. רות עצמה מומחית בתיקון אמנותי של שריטות צבע וחורים בריפוד ("מיכלאנג'לו זו היא", ג'ון).
מכונית אהובה: "פורד מוסטנג".
המשך: היום היא בבית, מתמסרת לשרטוט "עץ המשפחה", מרבה בקריאה ובלימוד, לפעמים יוצאת למפגשי "התאחדות דוברי האנגלית באשקלון" ("עם קפה ועוגה") וגם נוסעת לאחותה התאומה ג'ודי שגרה בירושלים, כדי ללמוד תורה בישיבת "אש התורה" שליד הכותל. בפלורידה, מספרת, למדה אצל הרב ברוד בעיר טמפה.
עיסוקי ג'ון: "נכה מאה אחוז", חי מקצבת הביטוח הלאומי ומרבע משרה ב"עמותת ידיד", שבה הוא משמש כרכז בשתי מסגרות חברתיות ("הכוח להשפיע" ו"תושבים רוצים שינוי"). נכותו נובעת ממחלת הנפילה שבה לקה באוקטובר 2009 ("בבית הכנסת, בשמחת תורה").
מחלת הנפילה:
הטיפול: חודשיים אחרי שאובחן, נותח באיכילוב, רוב הגידול הוסר (בחלק שנותר אסור לגעת) והוא חי על תרופות. כמקובל בניתוחי מוח, מספר, הניתוח בוצע ללא הרדמה כללית.
ללא הרדמה כללית: "99 אחוזים לא חשים כאב, ואני מהאחוז שכן חש", אומר . זו הייתה לדבריו חוויה מבעיתה ("צרחתי, אבל הייתי קשור"). היום הפרכוס שב אליו בתדירות של "בערך פעם בשבועיים" ויש לו כמה שניות להתארגן לקראתו. כך או כך, "כל החלומות והתקוות נחתכו ביום אחד".
החלומות והתקוות: עד המחלה עשה ג'ון תואר שני במינהל ומדיניות ציבורית במכללת ספיר, עסק בייעוץ בחברת "ג'רוזלם קאנסל" ("איך לפנות לקרנות בחו"ל"), נשלח על ידי "מכון ויזנטל" ו"הליגה נגד השמצה" להרצות על אנטישמיות (ברוסיה ובארצות הברית), ובפברואר 2009, במסגרת מפלגת "הישראלים" (שלא עברה את אחוז החסימה), רץ לכנסת. בנוסף, ועל כך גאוותו, ניסח את "הצעת חוק ההנגשה הלשונית" (חוק המחייב הצגת פרסומים רשמיים בעברית ובערבית). מאז הניתוח, מספר, הצליח להשלים את התואר השני, ואף הציעו לו להמשיך לדוקטורט.
דוקטורט: "זה בלתי אפשרי, בניתוח הוציאו לי את החלק של המתמטיקה ואני יכול לעשות חשבון ברמה של כיתה ד'".
תולדות רות: ילידת 1942, ריצ' מונד וירג'יניה, נצר למהגרים אנגלים שהגיעו לאמריקה
"הרבה לפני המייפלאוור". אביה היה סוכן ביטוח, אמה עקרת בית, בילדותה הלכה לכנסייה (הפרוטסטנטית), אבל ידעה, לדבריה, שהיהדות חבויה בה. יסודי ותיכון למדה בריצ'מונד ("אהבתי את 'גרינפילדס' של 'ארבעת האחים'"), עבדה כמזכירה בסוכנות ביטוח. ב-1966 הפליגה לאנגליה ("על הקווין מרי") ואחרי שנתיים חזרה הביתה. עם שובה פנתה ללמוד בקולג' בניו יורק ופגשה את קנת', אירי מטמפה פלורידה. השניים התחתנו (ב-1970), פתחו את העסק ונדדו בין מגרשי מכוניות משומשות במדינות הדרום. לימים התברר שאמו של קנת' יהודייה, רות חשה שהזדהותה עם היהדות מתחזקת והיום היא מגדירה את עצמה כ"אורתודוקסית בלב אך לא בלבוש".
ב-87', יחד עם קנת', "עשתה עלייה", אך השניים חזרו לאמריקה מלאי אכזבה עוד באותה שנה ("נציג הסוכנות לא קיים את הבטחותיו"). כששבו לטמפה, מספרת, היו חסרי כל ("עבדנו מחושך לחושך עד שעמדנו מחדש על הרגליים"). קנת' הלך לעולמו ב-2008 ורות עלתה לארץ שנה מאוחר יותר. בנה ג'ון כבר חיכה לה.
קורות ג'ון: יליד 1973, אנדרסון , דרום קרוליינה, נקודה בנתיב הנדודים של הוריו ("הייתי ב-13 בתי ספר ב-12 שנות לימוד"). מנעוריו אהב היסטוריה, והיהדות לדבריו נכחה תמיד בבית. אחרי התיכון הצטרף לעסקי המשפחה והתמחה בקוסמטיקה של שמשות רכב מנופצות. בתחילת שנות התשעים השתנו חייו.
השתנו חייו: ג'ון הותקף בדייטונה פלורידה על ידי חבורת ניאו נאצים מארגון "אמריקן פרונט", הוכה עד אובדן ההכרה ("שבעה בעטו בי") ובדרך נס נשאר בחיים לאחר שהוטל לים. כמה שנים קודם לכן, כנער בעיר אוקלה, אולץ להיות חבר בארגון ("פחדתי לסרב"), וכשלימים נודע דבר יהדותו ("מישהו סיפר"), זומן לדייטונה לחיסול. כששב להכרתו הסגיר את התוקפים, העיד נגדם בבית המשפט ומאז לא הפסיק לברוח ("במשטרה אמרו שאם ניסו לרצוח אותך פעם אחת, לעולם לא יפסיקו"). במהלך מנוסתו רכש כלי נשק, בהם קלצ'ניקוב ("250 דולר"), למד אמנויות לחימה, עסק בצלילה ובצניחה ולא נרדם בלי ה"גלוק" (אקדח) מתחת לכר.
בספטמבר 1997, בגיל 23, הגיע לארץ לאחר שעודכן על ידי המשטרה כי אחד מרודפיו עומד להשתחרר מהכלא.
ישראל: נחת באשקלון, למד באולפן, ניסה להתגייס לצה"ל, נדחה, והחליט להתנדב בכל דרך למען המדינה שנתנה לו מקלט ("אני חייב למקום הזה"). לפיכך התייצב ב"אגודה למען החייל" ובעמותת "ידיד" והציע את עצמו. עם בחורות, מספר, לא יצר קשר. "הייתי סגור לגמרי כבן אדם. מגיל 17 עד 23 הייתי בבריחה, ובתת מודע כנראה חששתי ממה שיקרה להן".
לחיות עם אמא: "די מוזר, בגילי, אבל עכשיו במצבי, זה עוזר. יום אחד, כשאבריא, אשמח למצוא מקום משלי".
סדר יום: ג'ון קם כל בוקר בחמש וחצי, רות בשש וחצי, וארוחת הבוקר שלהם כוללת בעיקר כדורים, לצד יוגורט וצ'יריוס. ארוחת צהריים יאכלו בנפרד בחדרים (סנדוויצ'ים עם נקניק) ובערב יש ויזמינו פיצה. רות הולכת לישון ב-11 וחצי , ג'ון יושב מול המחשב עד שתיים. ניקיון עושים ביחד, ג'ון נוסע לסופר במונית, מאוטובוסים נמנע ("הרעש לא עושה לי טוב").
חלומות : "לחזור לחיים, להיות מעורב, להשפיע על החברה בישראל", ג'ון. "לבקר שוב באנגליה ולספר על ישראל", רות .
עבודה: "אם מישהו ייקח בחשבון את מצבי הבריאותי, הייתי שמח לעסוק במידענות באינטרנט", ג'ון, "אם אתה מחפש משהו, אין דבר שאני לא מוצא".
שלום: "אין סיכוי", ג'ון, "נצטרך לחכות עד לרגע שהערבים יבינו שהשלום זה גם לטובתם".
רות: "אפשר להיות נדיבים, אבל אלוהים נתן את הארץ לאברהם".
האושר (בסולם מ-1 עד 10): רות- 10, ג'ון- 8.
משפחות שרוצות להשתתף במדור מוזמנות לכתוב ל: reliavr@gmail.com או להתקשר ל: 050-7254475
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם