המכונית של בטר פלייס מושלמת לחובבי צומי
הנסיעה חלקה, ההטענה לא מטרידה וההתעניינות ברחוב עולה. לילך סיגן רכשה מכונית חשמלית, נהנית מהשקט ולא חושפת את המהירות
◄בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק
טוב, נו. אז אולי באמת נתחיל עם הגילוי הנאות: לא, זה לא תוכן שיווקי, שי אפילו לא יודע מכל העניין (בעצם, עכשיו שזה התפרסם אני מניחה שהוא כבר יודע). לא, לא קיבלתי ממנו אפילו שקל הנחה, לא, לא קניתי ממנו מכונית כי הוא חבר אלא להיפך - דווקא בגלל שאנחנו חברים הייתי צריכה לריב איתו כדי שימכור לי. הוא לא רוצה טובות. רוצה שאנשים יקנו מכונית חשמלית כי הם באמת מאמינים במוצר. אבל מה לעשות, ובמקרה גם אני נופלת לקטגוריה הזאת.
◄בטר פלייס רוכשת חשמל ירוק באוסטרליה
◄המפתחות בפנים: הנסיעה הראשונה של בטר פלייס
◄הבשורה האחרת של בטר פלייס: מכונית חשמלית ושמה תשוקה
אז בואו נתחיל בהרגשה - זה יותר מרגש לקבל מכונית חשמלית מאשר סתם אוטו חדש. יש איזו תחושה שעשית מעשה ממש טוב ושאתה פטור מהעברת זקנות את הכביש לכמה ימים, אפילו שרק קנית מכונית. תחשבו על זה - תמכתי בפטנט ישראלי, אני מזהמת הרבה פחות, ותרמתי את חלקי לכך שהעולם העתידי יהיה פחות תלוי בנפט, שבמקרה מממן כל מיני מדינות, שאיך לומר, לא ממש מתות עלינו, במיוחד בזמן האחרון.
חוויית הנהיגה היא כיפית ושקטה. אתה מדליק את האוטו ואין רעש. זה נורא מוזר - משהו שצריך להתרגל אליו. האוטו נוסע מאוד חלק ונעים ומגיע בזריזות למהירויות שאותי באופן אישי ממש מספקות.
הקטע המלחיץ בהתחלה הוא שינוי הרגלים - אנחנו כל כך רגילים לתדלק פעם בשבוע, שהמעבר לחשמלית מכניס לקצת חרדות לגבי הדרך שבה תסתדר מעכשיו בשגרה: רגע - אז מה הסיפור עם הבטרייה ועם הצורך בהחלפות?
בעצם, זה כמו עם האייפון שאני מחברת להטענה בחשמל כל לילה. אז מעכשיו - גם את המכונית. שומעים את הקליק של הכבל ובזה זה נגמר, ובבוקר אתה נכנס לאוטו וחווה את תחושת הביטחון שננסכת עלינו כשאנחנו רואים סימן של בטרייה שיושבת על 100%, ועכשיו אפשר להתחיל לבזבז אותה.
עוד קטע נחמד הוא המערכת הממוחשבת של המכונית - היא פונה אלי באופן אישי (שלום, לילך). בהתחלה התלהבתי מזה שהיא מזהה אותי גם כשאני עם קוקו ומשקפיים, אבל נרגעתי כשגיליתי שהיא קוראת לילך גם לבעלי (עוד לא הזנתי את השם שלו כנהג מורשה נוסף, נראה איך הוא יתנהג). המערכת מעדכנת אותי כל הזמן כמה עוד נשאר לי מהבטריה, ובכל פעם שאני עוברת ליד חניון עם תחנת הטענה היא מפנה אליו את תשומת ליבי.
אם אני מבקשת, היא מתכננת מראש כל נסיעה, מחשבת על כמה אחוז בטרייה אגיע ליעד, ואם יש צורך, מתכננת גם עצירה בתחנת החלפה. מגניב, חשבתי לעצמי. אין ספק שכולם ירצו לדעת איך זה, ההחלפה הזאת במקום תידלוק רגיל, אז בזה אתמקד במאמר. אבל מהר מאוד הבנתי שאני בבעיה - כשאתה מטעין את המכונית בלילה ואם אתה לא נוהג יותר מ-160 קילומטר ביום, אתה פטור. עד לרגע זה, אני חייבת להודות שעדיין לא הגעתי אפילו קרוב לצורך בתחנת החלפה. גרוע מכך, לא נראה לי שגם אגיע לשם בקרוב. אז על מה לעזאזל לכתוב?
טוב, כנראה שלא תהיה ברירה, ואאלץ להתוודות. הדבר הכי נחמד במכונית, הוא שהיא מקבלת המון תשומת לב. למרות שהמכונית הקודמת שלי היתה לכאורה יותר מרשימה, יותר יקרה, יותר גדולה, פתאום כולם מסתכלים עלי, מצביעים עלי כשאני חולפת ברחוב, מבקשים שאוריד את החלון, שואלים אותי "נו, איך??" ומתעניינים כמה עלה. אז עזבו את כל השטויות האחרות - אם אתם חובבי "צומי", כמוני, אין ספק שזאת המכונית הכי נכונה שיכולה להיות.
עמוד הפייסבוק של לילך סיגן, הבלוג של לילך סיגן ב"האפינגטון פוסט"
lsigan@netvision.net.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם