התובע, השופט והתליין
כל עוד "הארץ" ממשיך לנסות לחסל כלי תקשורת בישראל כדי להציל את עצמו, הוא מאבד את זכות הקיום של עצמו
אם "הארץ" היה מעביר ל"מעריב" את כמות הנייר שהקדיש למאמץ שלו להמית את "מעריב", היינו ניצלים כבר מזמן. אבל לחברים ב"הארץ" אין שאיפה להציל את "מעריב". השאיפה שלהם הפוכה. הם רוצים להרוג את "מעריב" והם משקיעים בשאיפה הזו את כל מאודם. מדובר בקמפיין מתוזמר, מרושע, בריוני ושרלטני של עיתון בישראל להביא לסגירתו של עיתון אחר.
יש כאלה שגורסים ש"הארץ" הוא בכלל לא עיתון ישראלי, אבל אני לא נמנה עמם. אני רוצה ש"הארץ" ימשיך להתקיים. אף שהעיתון הזה גורם לפעמים למדינה נזקים קשים ("הארץ" מחזיק אתר באנגלית, שמהווה חומר קריאת חובה בכל אתרי מסע הדה-לגיטימציה האנטי-ישראליים באשר הם). אף שפעמים רבות אתה שואל את עצמך אם "הארץ" איבד את אמונו בחזון הציוני וברעיון המדינה היהודית.
ועדיין "הארץ" הוא עיתון חשוב עם עיתונאים מוכשרים וחשובים, וזה יהיה אסון לדמוקרטיה, לחופש הביטוי, לתקשורת ולחברה אם ייסגר. אני לא רוצה ישראל בלי "הארץ". אני שואל את עצמי למה "הארץ" רוצה את המדינה בלי "מעריב".
מנין נולדה האג'נדה הקולגיאלית הזו. התשובה: זו תהיה דרכו שלו להינצל. מה שאי אפשר היה למצוא בכפולת ה"שאלות ותשובות" של איתן אבריאל אתמול ב"דה מארקר" הוא אזכור העובדה הפשוטה שאת "הארץ" מחזיק היום אחד בשם שלדון אדלסון, שממית את התקשורת החופשית בישראל ומציף את הרחובות בפמפלט פרסומי מטעם משפחת המלוכה, חינם אין כסף, על חשבון התקשורת החופשית.
"הארץ", שרואה ב"מעריב" איום על הכלכלה הישראלית ועל הפנסיה של כולנו, הוא העיתון שכדי לשרוד מדפיס את התועבה הזו תמורת עשרות מיליוני שקלים, שמסייעים לו להימלט בינתיים מכליה.
אגב, אתמול ב"דה מארקר", כמה עמודים אחרי הכפולה המבישה של אבריאל, מצאתי מאמר שקובע שלא רק ל"מעריב", אלא גם לערוץ 10 אין בעצם זכות קיום. שייסגר גם הוא, מה קרה. בעצם, אם נחשוב על זה, על פי תפיסת "הארץ", לאף אחד אין זכות קיום, חוץ מל"הארץ" עצמו. זה משולל כל יסוד, כמובן.
בניגוד למה שאבריאל כתב, מצבו של "הארץ" לא שונה במהות ממצבו של "מעריב". אחרת הם לא היו סוגרים את המוסף הפוליטי, מגמדים את המוסף הכלכלי ומקצצים בבשר החי על בסיס שבועי. הם סבורים, משום מה, שהמתתו של עיתון-עמית תביא לישועתם. וחבל.
חשבתם פעם מה היו עושים החבר'ה הטובים ב"דה מארקר" אם לא הייתה איי.די.בי
בואו נעשה סדר בדברים: התקשורת הישראלית נמצאת תחת התקפה. זה לא רק המודל העסקי המתפרק של התקשורת המסורתית בכל העולם, זו גם התקפה מתוכננת של השלטון (ערוץ 10 למשל) ושל באי כוחו ("ישראל היום"), שבאה במקביל להלאמתם המוחלטת, חסרת התקדים, של כלי התקשורת הציבוריים. במצב כזה צריכה התקשורת להתלכד, להתאחד ולהילחם על חייה.
המאמר של ארי שביט ביום חמישי האחרון ב"הארץ" בעניין הזה היה מדויק. ההמשך המתבקש שלו היה מאמץ משותף של כולנו - ב"הארץ", ב"ידיעות אחרונות", ב"מעריב", ב"גלובס", בערוצים 2 ו-10, בגלי צה"ל, בתחנות הרדיו המקומיות ובאתרי האינטרנט הגדולים - להבהיר למי שקמים עלינו שלא ניפול בלי קרב.
במקום זה מצטרף "הארץ" למתקפה הזו בצדקנות אופיינית, ממנה את עצמו לתובע, לשופט ולתליין, מגלגל עיניים ומפזר ארס. אני שואל את עצמי אם החבר'ה שם ב"הארץ" באמת מאמינים ש"מעריב" הוא גורם כל כך מרכזי בצרות של איי.די.בי.
אני שואל את עצמי אם הם באמת חושבים שהחיים סובבים רק סביב איגרות חוב, שערי מניות וריכוזיות. אני תוהה אם הם שכחו שיש בחיינו עוד כמה דברים חשובים כמו עצמאות התקשורת, הדמוקרטיה, חופש הביטוי, זכות הציבור לדעת, החשיבות העליונה והצורך של התקשורת העצמאית לנצח את מאבק הקיום שלה ולהכריע את הקמים עליה להרגה.
ולמה אוכלת אותם העובדה שנוחי דנקנר רכש את "מעריב", אבל אין להם בעיה להמשיך להתקיים בזכות כספם של שלושה אנשים שנויים מאוד במחלוקת: אחד הוא מו"ל גרמני בעל עבר נאצי מוכח, השני הוא אוליגרך רוסי שאף אחד לא באמת יודע איך עשה את הכסף, ועל השלישי (אדלסון) כבר דיברנו. את הכסף שלו אנחנו דווקא יודעים איך עשה.
ומה באמת מניע אותם להמשיך להשקיע את האנרגיה הזו כדי להביא להמתת עיתון חשוב בישראל, שמפרנס 2,000 משפחות, בעודם קובעים באותה נשימה שלערוץ טלוויזיה חשוב לא פחות "אין זכות קיום" ומחלקים ציונים לשאר העולם.
נדמה לי שבמעשים הללו, הנמשכים לאורך זמן כה רב, פוגע "הארץ" רק בעצמו. כל עוד העיתון הזה ממשיך לדון, לשפוט, להעניש ולנסות לחסל כלי תקשורת בישראל, מבלי משים הוא מאבד את הלגיטימציה ואת זכות הקיום של עצמו.
אקו"ם