מעמד ללא מעמד
שנה לאחר המחאה החברתית דבר אחד ברור: כשאין מפלגה אחת ששולטת ומכתיבה את רצונה באופן ברור – אין ולא תהיה יכולת משילות המסוגלת לענות על בקשת מעמד הביניים לשינוי סדר העדיפויות הלאומי
הקיץ, האוהל המשפחתי נותר מאופסן בארון הקטן בממ"ד. הפעם הוא לא עשה דרכו לשדרה. רק סטיקר קטן שדיבר על צדק, עדיין דבוק לחזיתו, נותר כעדות אילמת. מאז אותה הפגנה האופוריה דהתה, המחלוקות התחדדו, הסיסמאות התחלפו. כי אם לפני שנה "העם דרש צדק חברתי", מספר חודשים לאחר מכן "העם דרש צדק הדרתי" ולאחרונה "העם דרש צדק גיוסי".
יש להודות על האמת: מחאת הקיץ הקודם ואף שייריה בקיץ הזה לא השיגו את שביקשו מאות אלפי מפגינים. היא לא שינתה את סדר העדיפויות הלאומי וגם לא פתרה את תחושת התסכול בקרב בני מעמד הביניים. פשוט, כי שינוי סדר עדיפויות אמיתי אינו יכול להתרחש במדינת ישראל עם שיטת הממשל הנוכחית.
מאז ערב "המהפך" ב-17 במאי 1977, הערב שבו הסתיים שלטונה הבלתי מעורער של מפלגת מפא"י ועלה הליכוד, הפכה בהדרגה המערכת הפוליטית בישראל למפוררת, מפוצלת ומפולגת. שבויה במעגל שוטים ידוע מראש: הרצון להישרדות הקואליציה איפשר סחטנות פוליטית מצד מפלגות סקטוריאליות, הסחטנות הפוליטית העצימה את המפלגות הללו, אלה הגדילו כוחם בבחירות הבאות, והתלות הקואליציונית בסקטורים הלכה והעמיקה.
וכך הגענו לאבסורד בבחירות האחרונות שבהן אף מפלגה לא הצליחה להשיג רבע ממספר המושבים בכנסת (30 מנדטים). קיים יותר מסיכוי סביר שגם בבחירות הקרובות יתקיים מצב דומה שיחייב, שוב, גיבוש קואליציה הבנויה פיסות-פיסות, סקטורים-סקטורים, ללא כוח מרכזי אחד משמעותי.
וכאשר אין מפלגה אחת ששולטת, ש"דופקת על השולחן" ומכתיבה את רצונה באופן ברור – אין ולא תהיה יכולת משילות המסוגלת לענות על בקשת מעמד הביניים לשינוי סדר העדיפויות הלאומי. הכוח הרב הקיים בידי שותפות קואליציוניות מונע קבלת הכרעות משמעותיות בתחומים אזרחיים-חברתיים, מחשש שאחת, או יותר, מהשותפות תרים את נס המרד ותוביל לפירוק הממשלה.
במשך 64 שנות קיומה של ישראל כיהנו 32 ממשלות - עוד אחת מהתוצאות של שיטת הממשל. כיצד ניתן לתכנן לאורך זמן כאשר בממוצע מתחלפת ממשלה בכל שנתיים? כיצד יכולים ראשי ממשלה למשול באופן אמיתי ולהביא את האני מאמין שלהם, זה שהבטיחו לבוחר - כאשר הם נאלצים לפשר, לגשר, לעסוק בכיבוי שריפות פוליטיות המאיימות באופן תדיר על קואליציה שברירית, פרי ביאושים של שיטת הממשל הנוכחית. לעתים, באופן בלתי נתפס, פשוט עולה געגוע, לטוב ולרע, לתקופה בה מפלגת השלטון היתה מפלגה אחת גדולה עם לפחות 45 מנדטים.
אין זה מפתיע שרבים במערכת הממשלתית-פרלמנטרית הפנימו זה מכבר ששיטת הממשל מובילה את ישראל אל קצה הצוק כי אינה מאפשרת ביטוי לרצון הרוב הנושא בנטל העיקרי לקיום המדינה. הצעות חוק לשינוי השיטה הוגשו שוב ושוב: אביגדור ליברמן, גלעד ארדן, חיים רמון, מנחם בן ששון ועמי איילון הם רק חלק ממערכת של חברי כנסת, שרים, ארגונים, אנשי עסקים, מובילי דעה ותנועות חברתיות שהבינו שאי אפשר עוד.
ולמרות כל התכונה סביב - בין אם זו ההצעה למשטר נשיאותי או ההצעה לחיזוק המשטר הפרלמנטרי, בין אם מדובר בהעלאת אחוז החסימה או העלאת הרוב הדרוש לפיזור הממשלה – כלום לא קרה. ניתן להתווכח ארוכות על הדרך לתיקון השיטה אבל לא כאן טמונה הבעיה. הבעיה היא השיטה הנוכחית שאינה מאפשרת את השינוי של עצמה. מן מלכוד 22. אבסורד שאנו חיים בתוכו.
אכן, שינוי שיטת הממשל נשמע כצעד גדול, מרוחק, קשה ליישום. משימה שאי שם בעתיד הרחוק נצטרך לבצע, אבל לא כעת. על הפרק קיימים נושאים בוערים יותר, קרובים יותר, מציקים יותר: הדלק, הדיור, הדרת הנשים, הגיוס לכולם ושוב בימים אלה מחיר הדלק. כל אחד מאלה הביא עמו התפרצות כעס גדול של מעמד הביניים מתוך תחושת אי צדק.
אבל התפרצויות הכעס הללו מתגלות פעם אחר פעם ככדור לשיכוך כאבים, כשסתום לפריקת קיטור רגעי, כטיפול סימפטומטי. למרבה הצער, הניסיונות לתיקון הסימפטומים לעולם ייכשלו במקום שבו נדרש טיפול שורש: שינוי שיטת הממשל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם