אחי הגדול דורון
לבי לבי על הפרמדיקים של מד"א שעשו הכל כדי להציל את דורון נשר, חוץ מלהפעיל את שיקול הדעת של הצלת חיים למען טובתו של החולה
נפגשנו לראשונה כשהייתי בן 12 וקצת. הוא בא להופיע אצלי בבית ספר יחד עם עוזי חיטמן. עוזי שר ודורון עשה מערכונים שקרעו אותי מצחוק. אחרי זה אני ניגנתי (הייתי הפסנתרן של הבית ספר), ודורון ניגש לאחת המורות ושאל אותה מי זה הילד החמוד ליד הפסנתר.
למה אתה מתחנף, שאלה המורה, ממילא לא ניקח אותך לעוד הופעה. מי מתחנף, ככה דורון, מה את קשורה? אני אמא שלו, אמרה המורה. אז אם אנחנו כבר מדברים, אומר דורון בסגנון הכל כך "דורוני" שלו, הילד לא יגמור כפסנתרן, יקרה שם משהו.
אחרי זה כמעט לא דיברנו איזה 25 שנה. אני עקבתי אחריו בהשתאות, לא פספסתי את "יישאר בינינו" למרות שהייתי כבר קצת גדול. יכולתי לדקלם את הפינות שלו בתוכניות השישי של הערוץ הראשון, כמעט הצבעתי למפ"מ בגלל הקמפיין המבריק ההוא - ונמלאתי חמלה כשהתרסק בתוכנית יום השישי הנוצצת של הערוץ הראשון. הנפילה הייתה כואבת והמבקרים עטו כנשרים. נו מה? ברור שעטו.
לפני שנתיים נפגשנו לעומק שוב. הוא חזר לארץ, אנחנו התחלנו לתכנן את תוכנית הבוקר ואני רציתי נורא שיבוא. והוא בא. הפכנו בתוך דקות לחברים הכי טובים. משהו באיש הזה הופך כמעט כל מפגש לתענוג. לוקח לו זמן להגיד משהו, אבל אז באים יופי של משפטים ותובנות על החיים. והוא גם נהיה נורא עסוק לאחרונה. מופע
חדש, ספר, סרט. התחיל ככה לחזור לעצמו.
ואז הגיע הטירוף של השטיח. דורון נשר מגולגל בשטיח מגיע לבית חולים במצב קשה כי לא רצו לפנות אותו. החוק היבש לא התיר להם, לדעתם, לפנות איש באמצע אירוע מוחי שנראה כמתנגד. לבי לבי על הפרמדיקים האלמונים (מיטב האנשים, לפי הדיווח של כל הצדדים) שעשו הכל, טלפנו לכולם, חיפשו הוראה שתחלץ אותם, רק לא הפעילו, לכאורה, את שיקול הדעת של הצלת חיים וטובתו של החולה שהיה בסרט משלו.
לבי לבי על מנכ"ל מד"א. איש באמת טוב לפי כל מה שאני יודע, חרוץ ועובד קשה למען הלקוחות שלו (שזה אנחנו). בשיחה גלוית לב הוא אמר לי שמאז מלחמת לבנון השנייה הארגון לא עבר טלטלה כל כך גדולה כמו בשלושת הימים האחרונים. ואולי טוב שכך, אני מוסיף.
לבי על עמליה, הילדה הצעירה של דורון ונילי, ששום דבר בעולם לא היה יכול להכין אותה לשעתיים שעברה עם אבא על הרצפה, אמא בהיסטריה מובנת ושלושה אנשים בלבן שלא עוזרים לאבא הזה כי אסור להם. לא בטוח שיש מספיק פסיכולוגים כדי להסביר לה מעכשיו ועד המון המון זמן למה זה קרה.
כמעט חצי שעה הוא החזיק לי את היד היום. נורא רוצה להגיד משהו ולא יכול, ואני לא יכול לדמיין אותו נשאר ככה להרבה זמן. אז לטובת כל אלה שהוזכרו כאן בנשימה אחת - מד"א, המשפחה, דורון והמחוקק הישראלי - אני פונה לאלוהי הרופאים ומתקני החיים: רפאו את דורון, תחזירו אותו כמו שקיבלתם אותו, כי הלב באמת נשבר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם